בג"צ 10076/02

תקציר

בערעור על חוקיות קביעת גיל פרישה אחיד של 55 (כיום 57) לשוטרים וסוהרים בישראל, קבע בית המשפט העליון כי מדיניות זו מפלה ואינה חוקית. התיק התמקד בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, האוסר על אפליה על רקע גיל בקרב עובדים. העותרים, עובדים שנאלצו לפרוש בגיל 55, טענו כי המדיניות מפלה אותם לרעה באופן בלתי הוגן לעומת עובדי מדינה אחרים שיכולים לפרוש בגיל 65 (כיום 67). בית המשפט, בראשות הנשיא (בדימוס) א' ברק, מצא כי המדינה לא הצדיקה את גיל הפרישה המוקדמת על סמך אופיים הספציפי של התפקידים במשטרה ובשירות בתי הסוהר. בית המשפט הכיר בכך שגופים אלה עשויים לדרוש סטנדרטים שונים בשל הדרישות הפיזיות והנפשיות של התפקידים, אך קבע כי המדינה לא סיפקה רציונל או ראיות מספיקות לבחירת גיל 55 כאמת מידה לפרישה. מדיניות זו הוגדרה כחסרת בסיס סביר ומידתי ונתפסה כפגיעה בשוויון זכויות טיפול, שהוחרף על ידי פער משמעותי של עשר שנים בין גיל הפרישה. בעקבות זאת, בית המשפט נעתר לעתירות והכריז על המדיניות כחסרת תוקף, אך השהה את פסק הדין למשך 18 חודשים כדי לאפשר שינויי חקיקה. בתקופה זו יימשכו ההסדרים הקיימים, עם הוראות להתאמות ביניים. בית הדין הורה על המשך העסקתם של העותרים עד לקביעת הסדר פרישה חדש, תוך הדגשת הצורך במסגרת פרישה שוויונית המכבדת את זכויות העובדים. לכל עותר נפסקו הוצאות.