עפ"ת 15164-11-13

תקציר

הכרעת הדין דנה בשתי סוגיות מרכזיות שיש להכריע בהן בערעור: (א) זהות הנהג ברכב הפוגע, ו-(ב) האם הנהג נטש את הרכב הנפגע. לעניין (א), מצא בית המשפט כי דבריו של המערער עצמו, שנמסרו זמן קצר לאחר התאונה וחזרו על עצמם במספר הזדמנויות לאחר מכן, הודו בעקביות כי הוא הנהג. בית המשפט שקל ודחה את הטענה כי אדם נוסף, אלמקייס, הוא הנהג. להצהרותיו של המערער, שהיו וולונטריות ועמדו במבחנים הפנימיים והחיצוניים, היה משקל משמעותי. בית המשפט שקל גם את התנהגותו של המערער בבית המשפט ואת סירובו להעיד, ופירש אותם כמעידים על אשמתו ותומכים בהודאותיו הקודמות. בנוסף, בית המשפט מצא ראיות מאששות בעדויותיהם של עדים אחרים ושל הנהג הפצוע. ככלל, קבע בית המשפט כי טענתו של המערער כי לא היה הנהג נעדרת כל יסוד. לעניין (ב), שעניינו נטישה לאחר פגיעה, לא קיבל בית המשפט את טענת המערער כי מעשיו מיד לאחר התאונה שוללים את טענת הנטישה. בית המשפט פירש את החקיקה הרלוונטית ואת פסקי הדין הקודמים כמדגישים כי עבירת הנטישה נושאת ממד מוסרי, המחייב את הנהג לעצור, להעריך את המצב ולהגיש סיוע במידת הצורך. פעולתו של המערער בהימלטותו מהמקום הייתה בניגוד לחובות אלה, המהווה נטישה. עם זאת, בית המשפט התחשב בפציעות הקלות יחסית שנגרמו לו, במרדף שיזם הנהג הנפגע ובחזרתו הסופית של המערער לזירה. למרות גורמים מקלים אלו, החליט בית המשפט להטיל עונש מקל של 15 חודשי מאסר בפועל ו-5 שנות פסילה מלנהוג. החלטה זו התקבלה בהתחשב בעברו התעבורתי של המערער, בסלידה המוסרית ממעשיו ובהחמרת הענישה בגין עבירות נטישה. המערער נצטווה להתייצב בכלא הדרים במועד קצוב לצורך ריצוי עונשו. הכרעת הדין נחתמה בהתוויית ההסדרים המעשיים לביצוע גזר הדין ולהפקדת רישיון הנהיגה של המערער.