רע"א 28818-04-13

תקציר

בית המשפט דוחה את בקשת רשות הערעור של המבקש, שכן היא אינה מעוררת שאלות משפטיות, ומרבית הטענות לא הוצגו בבית משפט קמא. טענת המבקש כי לא חלק על ממצאי הדו"ח בשל חוסר ידיעה אינה משכנעת, והנתונים המספריים המדוברים מקורם בעסקיו שלו. זאת ועוד, ניסיונו של המבקש להציג ראיות חדשות אינו ראוי בשלב זה ואינו עומד בדרישות ההגשה בערעור. לגופו של עניין, בית המשפט מוצא כי טענות המבקש משוללות כל יסוד, שכן הדו"ח מבחין בבירור בין היקף העסקאות הכולל לבין העסקאות שלגביהן נמצאו הפרות. טענות המבקש בדבר סתירות פנימיות בפסק דינו של בית משפט קמא אינן משכנעות, שכן כל מספר מייצג עסקאות מסוג מסוים עם הפרה ספציפית. בית המשפט דן גם במהות הביקורת שמפעיל בית משפט השלום ומגיע למסקנה כי אין בה כדי להשפיע על התוצאה. שיקול דעתה של הוועדה בנוי על פי תקנות העיצומים הכספיים, והחלטת בית המשפט קמא להפחית את העיצום הכספי מוצדקת. הבקשה אינה מעוררת שאלות המצדיקות ערעור שני, במיוחד בהתחשב בהיקף ההפרות של המבקש, משכן וחוסר שיתוף הפעולה שלו. לבסוף, אין מקום ליתן רשות ערעור רק משום שאין הכרעה של ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, והשוואתו של המבקש למקרה אחר אינה משכנעת. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית, והמבקש מחויב לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין.