בר"ע 2063/00

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לערעור על פסק דין בעניין שכר טרחה בהליכי הוצאה לפועל. המערערת טענה כי ראש ההוצאה לפועל שגה בקביעת שכר הטרחה שנגבה וכי הסכום שנפסק היה מופרז. עם זאת, בית המשפט מצא כי המערערת לא מסרה תצהיר לתמיכה בתביעתם, כנדרש בחוק, ולפיכך לא יכלה לדון בטענה לגופה. עוד ציין בית המשפט כי כללי שכר הטרחה המינימלי השתנו עם הזמן ואינם מחייבים עוד את עורכי הדין; עכשיו הם היו רק המלצה. עם זאת, בית המשפט מצא כי למנהל ההוצאה לפועל שיקול דעת בקביעת שכר טרחה וכי יש לפרש שיקול דעת זה באופן רחב יותר מבעבר כדי לאפשר מגוון רחב יותר של שיקולים. פרשנות מרחיבה זו פירושה גם שהתערבות בערעור הייתה בעלת סיכוי נמוך יותר להצליח. במקרה זה דחה בית המשפט את הערעור וציין כי מנהל ההוצאה לפועל פעל בסבירות ובמסגרת שיקול דעתו. עוד נקבע בהחלטה כי ככלל, יש לאפשר הפחתה או העלאה של שכר הטרחה, ובכך לאזן בין צרכי הצדדים ולעודד תום לב בהליכי ההוצאה לפועל. לבסוף, בשל נסיבותיו הספציפיות של המקרה, החליט בית המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו.