סע"ש 37442-10-20

תקציר

התובע, שעבד אצל הנתבעים כארבע שנים, תבע את הנתבעים על כך שהכירו במעמדו כעובד ושילמו את המשכורות וההטבות שלא קיבל במהלך עבודתו. הנתבעים טענו כי התובע היה עצמאי ולא שכיר. בית המשפט בחן את מערכת היחסים בין הצדדים באמצעות מספר מבחנים בהתאם לפסיקה, לרבות מבחן האינטגרציה, אופן התשלום, מבחן הקשר האישי, מבחן התלות הכלכלית, מבחן הכפיפות והפיקוח וכוונת הצדדים. התובע עבר את כל המבחנים המעידים על יחסי עובד-מעביד, כאשר בית הדין קבע כי הוא עובד. לאחר מכן קבע בית המשפט את זכאותו הכלכלית של התובע, לרבות שכר חלופי, שכר קבלן ותנאים סוציאליים. הנתבעים לא הביאו ראיות מספיקות לשכר חלופי, ולכן חושבו זכויותיו של התובע על בסיס התמורה הקבלנית שקיבל, שנמצאה כ-10,000 ₪ לחודש. בית הדין קבע גם את תקופת ההעסקה, וקבע כי התובעת עבדה מספטמבר 2016 עד אוגוסט 2020. הנאשמים, לרבות חברה שהשתלטה על העסק ביוני 2020, היו אחראים במשותף לחיובים מספטמבר 2016 עד יוני 2020, ואילו החברה הייתה אחראית לחיובים מיולי 2020 עד אוגוסט 2020. בית הדין הגיע למסקנה כי התובע פוטר ללא שימוע או הודעה מוקדמת, ופסק לו פיצויי פיטורים בסך 40,000 ₪ ו-10,000 ₪ בתמורה להודעה מוקדמת מהחברה. כמו כן נפסקו לתובע תשלומים נוספים, בהם 19,320 ₪ בגין ימי חופשה שלא נוצלו, 7,681 ₪ עבור ימי החלמה, 29,800 ₪ בגין הפרשות מעסיק לפנסיה, 5,000 ₪ בגין אי הודעה לעובד ו-9,583 ₪ פיצויים בגין אי קבלת תלושי שכר, כולם ישולמו על ידי הנתבעת והחברה במשותף. בנוסף, חויבה החברה לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 40,000 ₪, 920 ₪ עבור ימי חופשה, 334 ₪ עבור ימי החלמה, 1,300 ₪ בגין הפרשות מעסיק לפנסיה, 417 ₪ בגין אי המצאת תלושי שכר ו-5,000 ₪ פיצויים לא ממוניים. בית המשפט מתח ביקורת על התנהלותו הפרוצדורלית של הנאשם בדחיית דיונים תכופה והורה לו לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 20 אלף שקל. כמו כן חויבה החברה לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 שקל. לשני הצדדים יש זכות לערער על ההחלטה בתוך 30 יום.