ע"א 300/84

תקציר

פסק הדין דן בערעור בו ביקשו המערערים לדחות את תביעתם על ידי ערכאה נמוכה יותר. ליבת הסוגיה נסובה סביב השאלה האם יש להעמיד את המקרה לדין בישראל או בשטחים, על פי החוק הירדני. בית המשפט אישר את הדחייה, והדגיש כי ראוי להפנות את הצדדים ל"פורום הטבעי" שבו חל הדין המהותי הרלוונטי – הדין הירדני – בהתחשב בקשרים ההדוקים של הצדדים ובנסיבות המקרה לאזור. בית המשפט דחה את טענות המערערים לפיהן היה מקום לשמוע את התביעה כדי לאפשר ראיות הנוגעות לדין החל, וקבע כי צדק השופט קמא להתייחס לתחולת הדין הירדני מבלי להמתין לשלבים פרוצדורליים נוספים. בית המשפט שקל עקרונות משפטיים בינלאומיים, ובמיוחד את האופן שבו מערכת המשפט הישראלית מתקשרת עם סמכות השיפוט של השטחים הכבושים, והשווה אותם לדוקטרינות משפטיות אנגליות ואמריקאיות כגון "forum non conveniens". השופטים הדגישו את הגישה הגמישה והמודרנית לסוגיות שיפוטיות, ודגלו בהחלטות המבוססות על הקשר החזק ביותר למערכות המשפט וההגינות כלפי בעלי הדין, ולא על מבחנים מסורתיים גרידא. פסק הדין התייחס גם למדיניות ממשלת ישראל לשמירה על הסטטוס קוו המשפטי לאחר הכיבוש, וציין כי ההתדיינות המשפטית צריכה לעלות בקנה אחד עם מדיניות זו וכי זיקתם המהותית של הצדדים לשטחים גוברת על קשרים מקריים לישראל. פסק הדין מסתיים בקבלת החלטת הערכאה הנמוכה יותר, בפסיקת הוצאות נגד המערערים, בהדגשת נאותות הדין הירדני בהקשר זה ובדחיית הערעור על בסיס העיקרון שהעניין מצוי בבית משפט בתוך השטחים.