עע"מ 4010/23

תקציר

עניינו של פסק הדין בערעורו של מערער, אשר יחד עם אשתו, שניהם בעלי מוגבלות מוכרת, ביקשו להקצות דירת קרקע על ידי משרד הבינוי והשיכון בישראל. במקור, החלטה משנת 2017 אישרה את שיכון המערערת בקומה הראשונה, אך מאוחר יותר בוטלה שיבוץ זמני שגוי בנכס חולון בקומת הקרקע. חרף טענותיו של המערער, הנתמכות בחוות דעת רפואיות, כי דיור בקומת הקרקע נחוץ מטעמים נפשיים, הערכות מאוחרות יותר, לרבות אלה של פסיכיאטר, לא הכירו בהתוויה פסיכיאטרית לדיור כזה. החלטה זו הביאה את המערערת לערער על פסקי הדין הקודמים, בטענה לטיפול לקוי פרוצדורלי ולחוסר תום לב מצד המשרד. עם זאת, בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט לערעורים, הדגיש כי הקצאת דיור ציבורי היא משאב מוגבל הכפוף לקריטריונים פרוצדורליים מחמירים. בית המשפט, בראשות השופט י' עמית, לאחר שבחן את הטענות, אישר את החלטת המשרד וקבע כי אין בסיס משפטי להבטחת טענת המערערת כי ההחלטה המקורית משנת 2017 צריכה להבטיח מגורים בקומת הקרקע. בית המשפט הדגיש כי טעויות אנוש היוצרות ציפיות לדיור בקומת הקרקע אינן מהוות זכות חוקית. חרף ההכרה בנסיבותיה המאתגרות של המשפחה, נדחה הערעור, תוך שהוא קובע כי ההליכים הקיימים מומשו כראוי, והותירו את המערער ללא הסעד הרצוי. החלטה זו התקבלה בהסכמת השופטים נ' סולברג וד' מינץ, וניתנה ללא צווי הוצאות. פסק הדין מבהיר כי האמצעים הזמניים שניתנו בעבר בוטלו, וההחלטה ניתנה סופית ביום 22.1.2024.