עמ"ח 2648-03-19

תקציר

מדובר בפסק דין בערעור בשאלה האם יש להכיר במערערת כידועה בציבור של המנוח, הזכאית לזכויות אלמנה לפי חוק הגמול, לאחר פטירת האחרונה. לחברי הוועדה דעות שונות בשאלה האם המערער והמנוח עומדים בתנאים הנדרשים להכרה כידועים בציבור, דהיינו, האם היו להם מגורים משותפים והוצאות משק בית משותף, והאם נסיבות עניינם מהוות ידועים בציבור. דעת הרוב, בראשות יו"ר הוועדה השופט לובינסקי זיו, יחד עם ד"ר נירנברג, קובעת כי המערערת אינה עונה על ההגדרה של "ידועים בציבור" ועל כן דוחה את הערעור מבלי להטיל הוצאות. בעוד שהשופט לובינסקי זיו וד"ר נירנברג מסכימים על התוצאה, הם חלוקים בנימוקיהם. השופט לובינסקי זיו קובע כי המערער לא עמד בתנאי השני של היותם "ידועים בציבור", שכן מהראיות עולה כי המנוח לא ראה במערער ככזה. ד"ר נירנברג, לעומת זאת, סבורה כי המערערת לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת ניהול משותף של הוצאות משק הבית, וכי נסיבות המקרה אינן תומכות בטענתה. ד"ר וולפמן, חבר נוסף בוועדה, שותף לדעה כי המערער והמנוח מקיימים את התנאי הראשון של מגורים משותפים, אך שונה במסקנתו לגבי התנאי השני. הוא סבור כי יש לבחון את נסיבותיו של מקרה זה – זוג מבוגר במערכת יחסים שנייה, כל אחד עם רכושו וילדיו – באופן שונה מאלו של זוג צעיר. לדעתו, המערער והמנוח התכוונו לקיים מערכת יחסים מחייבת וראו עצמם כזוג לכל דבר מלבד טקס נישואין דתי. יתר על כן, הוא מוצא את התנהלותו של המשיב, הנשענת על טענות שווא שהוצגו על ידי עדים בעלי מוטיבציה, מעוררת התנגדות, ומצדיקה הטלת הוצאות אם דעתו תגבר. מסקנתו של ד"ר וולפמן היא כי יש לקבל את הערעור, תוך הכרה במערער כידוע בציבור של המנוח. עם זאת, דעת הרוב קובעת, והערעור נדחה, ללא צו להוצאות.