ד"נ 13/80

תקציר

השאלה היא האם הפסד שנמצא על רצפת הממ"ד של הבנק נחשב להפסד שנמצא "ברשותו של אדם אחר" לפי חוק השבת אבידה. בית המשפט העליון קבע בדעת רוב כי פרשנותו המילולית של החוק היא כי הפסד שנמצא במקום שאינו רכושו של אדם, ואינו ברשות הרבים, יוחזר למחזיק במקום בו נמצא. כספת הבנק נחשבת לרשות נפרדת, ולכן כל הפסד שנמצא בה צריך להיות מוחזר לבנק, ולא לאדם שמצא אותו. פסק הדין שניתן בעבר על ידי בית המשפט העליון בתיק זה מתקבל, והערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה. השופט אלון הציג דעה חולקת, וטען כי מאז ביטול סעיף המנדט הבריטי, משמשים עקרונות הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי מקור משלים למשפט הישראלי במקרים בהם אין תשובה במקורות המשפט הקיימים. לכן, במקרה זה, על בית המשפט לפנות למשפט העברי לקבלת השראה, כפי ששאב ממנו המחוקק הישראלי בעת ניסוח חוק השבת אבידן. כמו כן, יש לפרש תפיסות משפטיות המבוססות על מערכות מוסריות וערכי תרבות במשפט הישראלי על פי המשפט העברי. השופט אלון הציע כי יש לפרש את החוק הנדון באופן שונה, ולהשיב את ההפסד למי שמצא אותו. הנשיא לנדוי והשופט ברק הדגישו כי פרשנות החקיקה הישראלית צריכה להתבסס על תכלית החוק ועל ההקשר שבו נוסחה החקיקה, וכי הפנייה למשפט העברי אינה מקור השראה עיקרי. הם טענו כי יש לפרש את חוק השבת ההפסד בתנאיו שלו, ודי לשאוב השראה מחוכמת הדורות הקודמים, מבלי לקבוע כללים פורמליים לגבי המקורות שאליהם יפנה בית המשפט.