עפ"ג 48101-10-13

תקציר

המשיב הורשע בכניסה לישראל שלא כדין והוגשו נגדו מספר אישומים. גזר דינו של בית משפט קמא כלל מאסר על תנאי, קנס והתחייבות חתומה. המדינה ערערה על גזר הדין וטענה כי בית המשפט שגה כשהאריך את המאסר המותנה וביקש להחמיר בעונש. בא כוחו של המשיב טען כי פסק דינו של בית משפט קמא היה מוצדק בשל נסיבותיו הייחודיות של המשיב, תוך הדגשת מחלתו האנושה של בנו. עם זאת, ערכאת הערעור מצאה כי בית המשפט קמא לא התייחס כראוי להוראות תיקון 113 ולא פעל בהתאם לגישה המובנית לגזר הדין המתחייבת מהתיקון. עם זאת, ערכאת הערעור בחרה שלא להאריך את התיק בשל התמרמרות מאחר שהמשיב כבר שוחרר וכל עיכוב יגרום לקשיים מיותרים. במקום זאת, הם הפנו לפסיקת בית המשפט העליון במקרה דומה, שקבעה טווח ענישה של חודש עד שישה חודשים על עבירות כאלה. ערכאת הערעור התייחסה גם לסוגיית הארכת המאסר על תנאי הקודם של המשיב, וציינה כי הדבר נועד בראש ובראשונה להרתיע עבריינים חוזרים. מאחר שהעונש הקודם לא נגזר רק על עבירת שב"ס וכי המשיב לא הפנים את עבריינות מעשיו, החליטה ערכאת הערעור לקבל את ערעור המדינה. הם גזרו על המשיב חודשיים מאסר בפועל, הפעילו את שמונה חודשי המאסר על תנאי הקודמים והטילו חמישה חודשי מאסר על תנאי נוספים בגין העבירה הנוכחית. תקופת המאסר הכוללת תעמוד אפוא על שמונה חודשים, בניכוי הימים שכבר ריצו.