רע"א 2439/20

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על החלטת ערכאה נמוכה יותר לדחות על הסף בקשה לדחיית תביעה שהגישה ציטרין נגד לוינשטיין. בין השניים היה מיזם משותף לייעוץ תקשורתי ושירותי יחסי ציבור, שהתפרק, מה שהוביל את ציטרין להגיש תביעה נגד לוינשטיין. ציטרין טען כי לוינשטיין נכנס למשרדו ולקח מסמכים וחפצים אישיים ללא רשותו. מאוחר יותר גילתה ציטרין כי לוינשטיין פרסם ספר שלדעתו שילב סודות מסחריים שציטרין חלקה עמה וכן הכיל לכאורה מסמכים שלקחה ממנו. ציטרין תבעה את לוינשטיין בגין גזל סודות מסחריים ועשיית עושר ולא במשפט, אך לוינשטיין ביקש מבית המשפט לדחות את התביעה, בטענה כי היה מעשה משפטי שמנע מציטרין להעלות טענות אלה, שכן הן היו צריכות להיות חלק מהליכים משפטיים קודמים בין השניים. הערכאה הנמוכה יותר דחתה את בקשתו של לוינשטיין, בקובעה כי בעוד שחלק מרכיבי התביעה הנוכחית חופפים להליכים הקודמים, ליבת התביעה הנוכחית של ציטרין - העתקה ופרסום של רעיונות - אינה חלק מהתיק הקודם. עם זאת, בית המשפט קבע כי קיימת עילת תביעה בגין רכיב ספציפי בתביעה הנוכחית הקשור ישירות לנטילת המסמכים. בקשתו של ציטרין למתן רשות ערעור על החלטה זו נדחתה, שכן השופט הסכים עם קביעת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה לטענה הנוכחית יש תשתית עובדתית שונה מההליכים הקודמים. עוד ציינה השופטת כי דחיית תביעה על הסף היא צעד חריג ויש לבצעה רק במקרים קיצוניים, מה שלא היה המצב הקיים. לפיכך נדחתה בקשת הערעור, ולבנשטיין חויב לשלם לציטרין הוצאות בסך 5,000 שקל.