ע"ע 106/07

תקציר

בית הדין דן בסמכותו של בית הדין לעבודה להאריך את המועד להגשת ערעור לפי תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"א-1991, ומגיע למסקנה כי אין בסמכותו להאריך את המועד האחרון להגשת ערר על ועדת הערר לתכנית מהל"ב. בית המשפט בוחן גם האם היה על המדינה להימנע מהעלאת תקופת ההתיישנות במקרה הנדון. ההחלטה הראשונה נשוא הערעור נגעה לחוסר שיתוף הפעולה הנטען של המערער בבניית תכנית אישית, וההחלטה השנייה נגעה לאי שיתוף הפעולה הנטען של המערער במרכז התעסוקה בשל חלוקת כרוזים על זכויות המשתתפים. בית המשפט קובע כי החלטת המדינה להעלות טענת התיישנות ביחס להחלטה הראשונה הייתה סבירה ואין להתערב בה, שכן המחלוקת היא עובדתית בעיקרה. עם זאת, ביחס להחלטה השנייה, בית המשפט מוצא כי היו שאלות עקרוניות על כף המאזניים והיה על המדינה להימנע מהעלאת טענת ההתיישנות, שכן היא הגבילה את חופש הביטוי וזכות ההתארגנות של המערער. לפיכך, יש לבחון את הערעור על ההחלטה השנייה לגופו. השופטים פליטמן וצור חולקים על כך, וטוענים כי יש לדחות את הערעור על כל חלקיו מאחר שהוגש באיחור ללא כל הצדקה, והחוק צריך לחול באופן שווה הן על המוסד לביטוח לאומי והן על המדינה במקרה זה.