ע"א 8239/06

תקציר

במקרה דנן התקבל הערעור, תוך ביטול החלטת בית המשפט המחוזי שחייבה את הסכמת המשיבים למכירה נפרדת של שתי דירות בבעלות המערערת. השופטת א' חיות, בהצטרפה לשופטת א' גרוניס, הדגישה כי התחייבותה הראשונית של המערערת שלא למכור דירות אלה בנפרד נועדה ככל הנראה להשאיר מספר מסוים של דיירים בבניין כל עוד מתגוררים בו המשיבים. אולם, משמכרו המשיבים את דירתם וחדלו להתגורר בבניין, חדלה מטרת ההתחייבות. השופטת חיות טענה כי החובה, שהוצע כי היא בלתי מוגבלת, פורשה באופן שגוי; לא היה זה הגיוני או הוגן להרחיב את הזכות לפיצויים למשיבים מעבר לתקופת מגוריהם. בית משפט קמא קבע תחילה כי ההתחייבות נועדה למנוע הגדלת דיירים ולפצות את המשיבים על כך שאפשרו את הקמתה של יחידה נפרדת. עם זאת, הראיות הראו כי ההסכם התייחס בתחילה לחששות לגבי מספר השוכרים ולא לזכות כלכלית נצחית של המשיבים לאחר עזיבתם. השופטת חיות הגיעה למסקנה כי לא יהיה זה סביר לאפשר למשיבים לטעון לווטו בלתי מוגבל בזמן או לדרוש פיצוי בגין מכירות לאחר שכבר לא התגוררו שם. משכך, התקבל הערעור, והוחלט למחוק את הערת האזהרה, המאפשרת למערערת חופש למכור את הדירות ללא הסכמת המשיבים. השופט דנציגר הסכים והסכים כי הראיות הצביעו על מנגנון פיצוי המותנה במגורי המשיבים, ונתן תוקף לפרשנותה של השופטת חיות כי תכלית החוזה הוטעתה על ידי בית משפט קמא.