ת"א 32371-07-14

תקציר

התובע, שהוא בעל חלקת אדמה, מבקש פסק דין המצהיר כי אין קברים על הקרקע ולחילופין אם יש, צו מניעה המחייב את הנתבע להסירם ולמנוע קבורה עתידית. הנתבע טוען כי הקרקע הינה ווקף (הקדש דתי אסלאמי) ומכילה קברים, ולכן יש לדחות את בקשת התובע. השופט פותח ומציין כי הצדדים הסכימו כי הקרקע מכילה קברים וכי המחלוקת כעת נוגעת למיקומם ולתביעת הנתבע לקברים על פי הדין המוסלמי. השופט גם ממנה ארכיאולוגים מומחים משותפים לבדיקת הקרקע. עם זאת, המומחים המשותפים אינם יכולים לסיים את עבודתם בשל איומים מצד צדדים שלישיים הקשורים לנתבע. בהמשך מסביר השופט כי מאחר שתביעת התובע לפסק דין הצהרתי בדבר אי קיומם של קברים התיישרה, הרי שהתביעה הנוכחית מכוונת לחובת הנתבע לפנות את הקברים. השופט מעלה מספר שאלות מקדמיות, ביניהן האם בית המשפט הוא הפורום המתאים והאם החלטות קודמות הנוגעות לנכס מצדיקות את התביעה הנוכחית. באשר לשאלות המקדמיות, קובע השופט כי קיימת עילת השתק בשל פסק דין קודם לטובת התובע בת"א 16230/99. עוד קובע השופט כי הקרקע המדוברת איבדה את מעמדה כהקדש כאשר הוענקה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לאחר מלחמת העצמאות. עוד מציינת השופטת כי הפורום המתאים לדון בפינוי קברים אינו בית המשפט אלא הממונה על שירותי הרפואה במשרד הבריאות, כנדרש בתקנות בריאות העם (קבורה מחדש), תש"א-1941. עוד קובעת השופטת כי התביעה אינה בשלה שכן התובעת לא הציגה תכניות בנייה כלשהן ולכן לא ברור אם ניתן לבצע את הבנייה מבלי לפגוע בקברים. לבסוף, השופט קובע כי אין צורך לעכב את פסק הדין עד להכרעה בתיקים קשורים בבית המשפט המחוזי, וכי יש לדחות את התביעה ללא צו להוצאות. עוד מציינת השופטת כי התובעת עדיין יכולה לפנות למנהל שירותי הרפואה לקבלת היתר לפינוי הקברים לאחר הצגת תשתית עובדתית ראויה להקמתם המתוכננת.