עת"מ 35692-05-12

תקציר

העותרים, בעלים רשומים של חלקת אדמה גדולה ליד נבטים, ביקשו מבית המשפט להורות למשיבים – רשויות המדינה – להרוס את כל המבנים שנבנו על אדמתם באופן בלתי חוקי על ידי בני שבט אבו קווידר. העותרים טענו כי הימנעותה של המדינה מאכיפת החוק על השבט עולה כדי התחמקות בלתי סבירה מאכיפת החוק. עוד טענו כי לשבט אין כל כוונה לעזוב את הארץ וכי פתרון המדינה, הכרוך בהעתקת השבט לאזור חלופי, מעורפל ולא סביר שימומש. המדינה הכירה בהחזקה הבלתי מורשית של השבט בקרקע, אך טענה כי היא נוקטת מדיניות סבירה של מניעת בנייה חדשה תוך קידום פתרון ארוך טווח. המדינה הצביעה גם על קשיים ביישום הפתרון, שכללו העתקת מספר רב של בני השבט ותיאום עם מספר רשויות. נציג שבט אבו קווידר תמך בעמדת המדינה והאמין כי בסופו של דבר יסכימו כל החברים לפנות את הקרקע. בית המשפט, שנהג באיפוק בהתערבות בשיקול הדעת של הרשויות בענייני אכיפה, פסק לטובת המדינה. הוא מצא כי המדיניות הנוכחית של המדינה לאכוף בנייה חדשה תוך קידום פתרון הסדר קבע היא סבירה. נסיבות המקרה, לרבות הסכמת בני השבט להתפנות ומאמצי המדינה ליישבם, הבדילו אותו ממקרים קודמים שבהם הורה בית המשפט על פינוי. בית המשפט התייחס גם לאיחור של העותרים באכיפת זכויותיהם בקרקע ולניסיונם האחרון לאכוף את חוקי הבנייה. כתוצאה מכך, בית המשפט לא הצדיק את מתן ההוראה למדינה לפנות לאלתר את השבט ולהרוס את המבנים הבלתי חוקיים. תחת זאת, היא הורתה למדינה לזרז את הליך ההעתקה, תוך מתן עדיפות לפינוי בני השבט מאדמותיהם הפרטיות של העותרים. המדינה הייתה אמורה להשלים את הליכי התכנון בתוך שלוש שנים, והעתקת השבט אמורה להתבצע לאחר מכן. פסק הדין לא מנע מהעותרים לנקוט בהליכים אזרחיים אחרים. ההוצאות לא נפסקו לאף אחד מהצדדים.