ע"א 124/08

תקציר

המערערת רכשה פוליסת ביטוח חיים שכללה ביטוח בגין אובדן כושר השתכרות מחברת הביטוח המשיבה בשנת 1992. לאחר מחלוקת על תשלומי הקצבאות בשנת 1995, הגיעו הצדדים בשנת 1999 להסכם לפיו התפשרו על תשלומי הקצבאות. המערערת לא שילמה את דמי הביטוח ממאי 1997 ועד פברואר 1999, ובעקבות מכתב התראה שנשלח בדצמבר 2000 ביטל המשיב את הפוליסה. המערער תבע את המשיב בשנת 2005 בגין אי תשלום תגמולים בשנים 2002-2003, בטענה כי פוליסת הביטוח שלו עדיין בתוקף. בית משפט קמא דחה את התביעה, בקובעו כי המשיב ביטל את הפוליסה כדין בשל אי תשלום פרמיות. המערערת ערערה על החלטה זו, וטענה כי המשיב לא ביטל את הפוליסה כדין, שכן לא פעל לפי נוהל הביטול הנכון, וכי ידיעתה של המערערת על אי תשלום הפרמיות אינה יכולה לגבור על התחייבויות המשיב. עם זאת, בית המשפט לערעורים אישר את החלטת בית משפט קמא, וקבע כי המערערת פעלה בחוסר תום לב וכי תכלית מדיניות הביטול התגשמה. עוד מצאו כי המשיב שלח את מכתבי ההתראה הנדרשים לכתובת הנכונה, וכי התנהלותו של המערער מעידה כי קיבל אותם. עוד הדגיש בית המשפט כי נסיבותיו החריגות של המקרה מצדיקות את ביטול הפוליסה על ידי המשיב, וכי עקרונות תום הלב והסבירות חלים, גם בדיני הגנת הצרכן. לפיכך, הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב.