ע"ע 182/99

תקציר

במקרה שבמרכזו קביעה קיומם של יחסי עובד-מעביד בין מנסח המערער לבין מעסיק, קבע בית המשפט כי המערער אכן היה שכיר, למרות שסווג כקבלן עצמאי בתקופת כהונתו בשנים 1981-1990. בתחילה, דחה בית הדין האזורי לעבודה את טענות המערערת, ותמך בהגדרת היחסים כלקוח-קבלן. עם זאת, בערעור נמצא כי המערער עמד במבחן האינטגרציה, אשר העריך האם תפקידו היה אינטגרלי לעסק ואם ניהל מפעל עצמאי משלו. המערערת עבדה בעיקר במקום, קיבלה הנחיות, פיקוח, ואף חלק מההטבות לעובדים, דבר המעיד על מערכת יחסים מוטמעת עם המעסיק. למרות שהמערער ביצע עבודה נוספת במקום אחר, היא הייתה מוגבלת ולא סתרה את מעמדו כשכיר. בית המשפט הכיר בכך שהמערערת והמעסיק הסכימו תחילה על הסדר קבלני שעיקרו נוחות כלכלית, המאפשר למערערת הכנסה מיידית גבוהה יותר ללא תנאים סוציאליים. עם זאת, הגדרה עצמית זו לא הספיקה כדי לגבור על הקביעה המשפטית האובייקטיבית של מעמדו. בית הדין הגיע למסקנה כי המערער הוא עובד, אך מאחר שקיבל שכר גבוה יותר בשל היותו קבלן, לא נדרשו תשלומים נוספים לאחר קיזוז שכרו כנגד ההטבות שהיה מקבל כשכיר. בית המשפט הכיר בעוול הפוטנציאלי של "כפל הוצאות" למעסיק ופסק בהתאם, כאשר שני הצדדים נושאים בהוצאותיהם המשפטיות.