ת"א 3914/09

תקציר

התובע, שנפגע בתאונת דרכים במאי 2005, תבע את הנתבעת, מבטחת משאיתו, בגין נזקים. על פי עדות התובע, הוא החליק בעת שיצא ממשאיתו ונפצע בכתפיו, מה שהוביל אותו לעבור ניתוח. עם זאת, הנתבע חלק על גרסת התובע לאירועים וטען כי התאונה המתוארת אינה אפשרית. הנתבעת ערערה גם על היקף פגיעתו של התובע והציגה עדות מומחה לפיה לתובע היה מצב קיים בכתפו הימנית וכי התאונה החמירה אותו רק במעט. בית המשפט מצא מספר סוגיות שהעלו ספקות לגבי גרסתו של התובע לאירועים והיתכנותו של מנגנון הפגיעה הנטען שלו. יתר על כן, האיחור בדיווח על התאונה ואי אזכורה ברשומות הרפואיות זמן קצר לאחר שהתרחשה לכאורה מטילים ספק בטענתו. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה ודחה את תביעתו לנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה. באשר למצבו הרפואי של התובע, קיבל בית המשפט את חוות דעתו של המומחה לפיה מחצית מנכותו של התובע מיוחסת לתאונה. בית המשפט קבע את הנכות הכוללת של התובע בשיעור של 25%, כאשר 12.5% קשורים לתאונה. לאחר מכן העריך בית המשפט את נזקיו של התובע, לרבות נזקים לא ממוניים, הפסדי השתכרות, עזרה מאחרים והוצאות נסיעה, ופסק לו סך של 262,080 ₪ בגין נזקי עבר ו-187,200 ₪ בגין נזקים עתידיים. עם זאת, מאחר שהתובע קיבל תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי, ואלה עלו על סכום הנזק שנפסק על ידי בית המשפט, התעוררה השאלה האם התובע זכאי ל-25% מהנזק אם לאו. בית המשפט הגיע למסקנה כי המשאית בה נהג התובע הייתה בבעלות החברה שלו ולא על ידו באופן פרטי, ולכן היא נחשבת לרכבו של המעסיק. כתוצאה מכך, התובע לא היה זכאי לכל פיצוי מהנתבע, ותביעתו נדחתה במלואה. התובע חויב לשלם לנתבע שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪, ובית המשפט התחשב בנכותו של התובע והורה לו לשאת בהוצאות חקירת המומחה.