ע"פ 332/01

תקציר

המערער, שמעון שבס, כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בשנים 1992–1995. במהלך כהונתו הואשם במספר אישומים הקשורים למעשי ניסיון שוחד, מרמה והפרת אמונים. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הרשיע את שבס באישום הראשון, שעסק בקידום עסקה עם מדינה זרה לשם רווח כספי, וזיכה אותו מיתר סעיפי האישום, בהם אישום נוסף של מרמה והפרת אמונים. שבס ערער על ההרשעה, והמדינה ערערה על הזיכויים. בית המשפט העליון, בדעת רוב, פסק לטובת שבס, קיבל את ערעורו וזיכה אותו מהאישום הראשון בשל היעדר ראיות מספיקות לכוונה פלילית ולמעשים. בית המשפט דחה גם את ערעור המדינה, ואישר את זיכויו של שבס ביתר סעיפי האישום, והדגיש כי מעשיו, אף שהיו פגומים מבחינה אתית, לא הגיעו לדרגת חומרה פלילית. האישום הראשון נגד שבס התייחס לניסיונו לכאורה לקחת שוחד ולבצע מרמה והפרת אמונים באמצעות קידום עסקה עם מדינה זרה לשם רווח כספי אישי. הרשעתו של בית המשפט המחוזי התבססה על מסמכים המצביעים על מודעותו של שבס לתוכנית לחלוק ברווחים מהעסקה. עם זאת, בית המשפט העליון מצא את פרשנויות המסמכים מפוקפקות ולא מספיקות כדי להוכיח את אשמתו של שבס מעבר לספק סביר. לא נקבע כי שבס ידע על תוכנית חלוקת הרווחים לכאורה או השתתף בה. באשר לטענת המרמה והפרת האמונים, הדגיש בית המשפט כי מעשיו של שבס, אף שהיו מפוקפקים, לא פגעו באינטרס הציבורי במידה המצדיקה הרשעה פלילית. גרסתו של שבס לאירועים, שלא נדחתה לחלוטין, הניחה כי פעל בידיעתו ובתיאום של ראש הממשלה. ערעור המדינה נגע לאישום השני, שבית המשפט המחוזי זיכה. היא התייחסה לפעולותיו של שבס לקידום האינטרסים של חבריו, האחים שולדנפרי, בענייני תכנון ובנייה בתקופת כהונתו. בית המשפט מתח ביקורת על התנהלותו של שבס אך בסופו של דבר זיכה אותו, וציין כי מעשיו, אף שהיו פסולים מבחינה אתית, אינם מהווים עבירה פלילית. מדובר במקרים גבוליים שלא פגעו באופן משמעותי באינטרס הציבורי. המדינה טענה כי ניגוד העניינים של שבס והסכומים המשמעותיים שקיבל מהאחים מצדיקים הרשעה פלילית. עם זאת, בית המשפט העליון, בהסכמתו עם בית המשפט המחוזי, הדגיש כי מעשיו של שבס לא חצו את הגבול לטריטוריה פלילית, במיוחד בהתחשב באינטרס הציבורי שמשרת הפרויקטים ובהיעדר ראיות להתנהגות מושחתת. השופטת נאור, בדעת מיעוט, הייתה מרשיעה את שבס באישום השלישי, מתוך סברה שמעשיו חצו את הגבול לעבירה של מרמה והפרת אמונים, נוכח חומרת תפקידו הבכיר והשפעתו וניגוד העניינים.