דנ"פ 3371/98

תקציר

הכרעת הדין נסובה סביב מקרה בו הורשע העותר תחילה ברצח בכוונה תחילה, אך בהמשך צומצמה הרשעתו להריגה בשל היעדר הוכחות בדבר "היעדרותו של קנטור". בית המשפט העליון אישר את קביעת בית המשפט המחוזי כי העותר ביצע שני מעשי הריגה נפרדים, שכן ירה למוות בשני אנשים ברכב, כל אחד בירייה נפרדת. ההגנה טענה לטעות בתשתית העובדתית ששימשה לקביעת גזר הדין, וטענה כי השינויים שערך בית המשפט העליון במהלך הערעורים לא שינו את העובדות שנקבעו, אלא רק סיפקו פרשנויות שונות. בית המשפט שב ואישר את קביעותיו של בית המשפט המחוזי, והדגיש כי נוכחותו של קנטור עשויה אמנם להקל בין רצח להריגה, אך אין בה כדי לשנות את אופי מעשיו, שנחשבו לשני מעשים פליליים נפרדים. למרות העתירה לעיון חוזר בנימוק של חומרת הענישה וטעויות שיפוטיות לכאורה, בית המשפט לא מצא בסיס לשינוי פסק הדין שנקבע, והותיר על כנו את העונש המצטבר של 25 שנות מאסר בהתחשב בהתאמתו לחוק ובנסיבות ביצוע העבירות. בית המשפט הדגיש כי למרות סוגיות חברתיות של אלימות במשפחה שהובלטו במקרה, העונש היה חמור כראוי כדי לשקף את ערך חיי האדם ולהרתיע מפני מעשים דומים. השופטת שטרסברג-כהן והנשיא ברק הסכימו שניהם, וראו בערעור בעיקר ניסיון להתדיין מחדש בקביעות עובדתיות ולא להתייחס לטעות או עוול. העתירה לדיון נוסף נדחתה, ובכך חיזקה את הפסיקה הקודמת.