עת"מ 2505/05

תקציר

העותרת הגישה לוועדה המקומית שישה היתרי בנייה להקמת מתקני שידור בשנים 2003 ו-2004. לאחר שהוועדה המקומית סירבה לדון בשלוש בקשות ודחתה שלוש בקשות נוספות, הגיש העותר ערר לוועדת הערר, שפסקה לטובת העותר בשנים 2004 ו-2005. עם זאת, הוועדה המקומית התמהמהה במתן היתרי הבנייה וסיפקה הסברים מתחמקים. בסופו של דבר הגיש העותר עתירה לקבלת ההיתרים. המשיבים טענו כי התנו את ההיתר בחתימת העותר על כתבי שיפוי, המהווים דרישה לכל בקשה להיתר בנייה בעקבות שינויים בחוק ובמדיניות. עוד טענו המשיבים כי העותר היה מודע לחובה זו והתחמק מחתימה על המכתבים. בית המשפט מצא את התנהלות המשיבים שלא כדין ובחוסר תום לב, שכן הם לא הבהירו את עמדתם בנוגע לכתבי השיפוי לאורך כל הליך הרישוי. בית המשפט קבע, כי המשיבים אינם יכולים לדרוש את המכתבים בשלב זה וכי העותרת זכאית להיתרי הבנייה מבלי לקיים תנאי זה. השופט הדגיש את חובת תום הלב מצד הרשויות המנהליות ואת העובדה שהמשיבים יצרו מצג שווא לפיו המכשול היחיד למתן ההיתרים נפתר. זכותו של העותר להיתרים התגבשה כאשר ועדת הערר פסקה לטובתם, וחוק הקרינה המייננת, שקבע את כתבי השיפוי, נכנס לתוקף רק בשנת 2006. יתר על כן, בית המשפט מצא כי סמכותה של הוועדה המקומית לדרוש כתבי שיפוי לפני שינוי החוק מוטלת בספק, והמדיניות הרווחת בתקופה הרלוונטית אסרה על תנאי כזה. גם טענת המשיבים כי העותר היה מודע לדרישה נדחתה. בית המשפט פסק לטובת העותר והורה למשיבים לשלם 50,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.