ס"ק 41897-10-13

תקציר

נסוב הסכסוך סביב פרשנותו של הסכם קיבוצי מיוחד שנחתם בשנת 2011 בין המבקשים, המייצגים את עובדי חברת רותם אמפרט נגב בע"מ, לבין המשיבה, החברה עצמה. המבקשים, הסתדרות העובדים הכללית ומועצת העובדים המקומית, ביקשו לנהל משא ומתן ולחתום על הסכם קיבוצי חדש בדבר שיטת פרימיום לקביעת נורמות ייצור. המשיב, לעומת זאת, טען כי ההסכם משנת 2011 מיצה את כל הטענות והדרישות בנוגע למנגנון הפרמיה עד לפקיעתו בשנת 2016. בית הדין סיכם את ההסכמים הקיבוציים ההיסטוריים בין הצדדים, שכללו הסכמים נפרדים לפרמיות, ובחן את לשונו, תכליתו והקשרו התעשייתי של ההסכם משנת 2011. נמצא כי המבקשים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענתם בדבר נוהג מחייב של חתימה על הסכמי פרמיה נפרדים. כמו כן, בית הדין שקל את התנהלות הצדדים במהלך המו"מ ואת מטרת ההסכם הקיבוצי, שנועד לבסס שקט תעשייתי ולהגדיר את היתרונות הכלכליים הניתנים על ידי המעסיק. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי ההסכם משנת 2011 האריך את תוקפו של הסכם הפרמיה הקודם ומיצה את כל התביעות בנוגע לפרמיות למשך תקופת תוקפו. לפיכך, המבקשים לא היו רשאים לדרוש שינויים בהסכמי הפרמיה עד תום תקופת תוקפו של ההסכם משנת 2011. הבקשה למו"מ נדחתה, ללא צו להוצאות, נוכח אופיו הקולקטיבי של הסכסוך.