ת"פ 34003-09-14

תקציר

הנאשם, בעל אזרחות כפולה ישראלית-אמריקאית המתגורר בניו יורק מזה 26 שנים, מואשם בישראל בשורה של מעשים מגונים בבתו הקטינה מנישואיו הראשונים, אזרחית ישראלית. העבירות לכאורה התרחשו בסביבות שנת 1997, כאשר הבת ביקרה את הנאשם בניו יורק. בעוד שהעבירות אינן אסורות בחוק בישראל, הן התיישנו על פי חוקי מדינת ניו יורק, מה שמונע את משפטו של הנאשם שם. ההגנה עותרת לביטול כתב האישום, בטענה כי חוק העונשין הישראלי אינו חל בשל תקופת ההתיישנות בתחום השיפוט שבו בוצעו לכאורה העבירות. על בית המשפט לפרש את סעיף 14(ב)(2) לחוק העונשין, המסדיר את תחולת הדין הישראלי על עבירות חוץ. החוק הישראלי קובע כי החוק הישראלי חל רק אם, בין היתר, "החריג לאחריות פלילית לפי דיני המדינה [הזרה] אינו חל על העבירה". בית המשפט בוחן את ההיסטוריה החקיקתית ואת תכליתה של ההוראה. הוא מוצא כי המחוקק התכוון לפרשנות מרחיבה של "חריג האחריות הפלילית", לרבות התיישנות על מימוש האחריות הפלילית כמו תקופת ההתיישנות. פרשנות זו מתיישבת עם טבעה השיורי של סמכות השיפוט החוץ-טריטוריאלית האישית, ומבטיחה עקביות והימנעות מסתירות. יתר על כן, הוא מכבד את ריבונותה של המדינה הזרה ומגן על ציפיותיו הסבירות של הנתבע. בית המשפט מסכם כי הביטוי כולל את תקופת ההתיישנות על פי הדין הזר, כלומר הדין הישראלי אינו חל כאשר העבירות אסורות בחוק. מכיוון שעבירות הנאשם מיושנות בניו יורק, כתב האישום נמחק מחוסר סמכות. ההחלטה מתבססת על פרשנות משפטית, שאינה קובעת אשמה או חפות, ויש לשנותה בחקיקה במידת הצורך.