דנג"צ 3063/99

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לחוק השבות ולחוק האזרחות בישראל, ובפרט לזכויותיהם של בני זוג לא יהודים של יהודים אזרחי ישראל. בית המשפט העליון קבע כי חוק השבות אינו מעניק זכות שיבה לבני זוג לא יהודים של אזרחים יהודים. בית המשפט קבע כי תכליתו העיקרית של חוק השבות היא קיבוץ גלויות, והרחבת זכות זו לבני זוג שאינם יהודים אינה עולה בקנה אחד עם תכלית זו. תחת זאת, בית המשפט קבע כי שר הפנים יכול ליישם מדיניות של הענקת אזרחות לבני זוג אלה לאחר תקופה סבירה ומילוי דרישות מסוימות, ולהבטיח שלא תישלל מהם באופן בלתי הוגן הטבת האזרחות. על פסק דין זה ערערו בעתירות מאוחרות יותר, בטענה כי הוא סותר את לשון החוק, תכליתו ונוהגו המקובל, ויוצר אי-שוויון. העותרים ביקשו לקיים דיון נוסף, אך בית המשפט דחה בקשה זו בקובעו כי פסק הדין אינו סותר או בלתי צודק, ופרשנותו של חוק השבות עולה בקנה אחד עם התכליות שהותוו בפסקי דין קודמים. בית המשפט הדגיש את הצורך בסופיות בהחלטות משפטיות ואת הרף הגבוה לדיונים נוספים, שלא התקיים במקרה זה. אחדותו של פסק הדין והתאמתו לתכליות החוק, לצד היעדר נימוקים חדשים, הביאו לדחיית העתירה לדיון נוסף. לפסק דין זה השלכות על זכויות האזרחות של בני זוג בנישואי תערובת.