תו"ח 19241-12-17

תקציר

בית המשפט העליון קבע כי אין בסיס לביטול כתבי אישום פליליים נגד הנאשמים בשל הגנת הצדק. על פי הליך הבדיקה התלת-שלבי שהותוו בפסק דין בורוביץ, על בית המשפט לזהות תחילה את הפגמים שנפלו בהליך נגד הנאשמים ולהעריך את חומרתם, שנית, לקבוע האם קיומו של ההליך מהווה פגיעה חמורה בצדק ובהגינות, ושלישית, לוודא האם לא ניתן לתקן את הפגמים שהתגלו בדרך אחרת מלבד ביטול כתב האישום. הנתבעים נכשלו בשלב הראשון של המבחן, שכן לא מסרו תצהירים אישיים ולא פירטו את נסיבותיהם האישיות, זכויותיהם במקרקעין או ידיעתם על הליכים משפטיים. הבקשה מתייחסת לכל תושבי השכונה הרלוונטית באופן זהה, מבלי לציין את מצבו האישי של כל נאשם. כמו כן, אין אפליה בין תושבי השכונה, שכן פעולות האכיפה נעשות באופן עקבי בערוצים מנהליים ופליליים. הנתבעים לא הוכיחו אכיפה בררנית כלשהי, ולא ניתן לקבל טענה לאפליה בין קבוצות בתקיפה עקיפה. הדרך הראויה להתמודד עם תביעות כאלה היא באמצעות עתירה מנהלית ישירה, שהתושבים כבר הגישו ללא הצלחה. בית המשפט המליץ לנקוט משנה זהירות בהחלת דוקטרינת ההגנה מפני צדק על עבירות תכנון ובנייה. מאחר שהנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה הראשוני, אין צורך לבחון את התנהלות המדינה או להעריך את טענת האפליה. לפיכך, הבקשה לביטול כתבי האישום נדחית, ועל ההגנה להודיע על כוונתה להודות באשמה או שלא באשמה עד למועד שנקבע.