בג"צ 9631/07

תקציר

העותרים ביקשו כי נשיא המדינה, שר המשפטים וועדת שחרורים מיוחדת יפחיתו את עונשם של המשיבים, שהורשעו ברצח ונידונו למאסר עולם. העותרים טענו כי החלטות הנשיא והוועדה היו פגומות ודינן להתבטל. עם זאת, בית המשפט מצא כי אין בסיס משפטי לטענות העותרים. נשיא המדינה נהנה מחסינות מפני הליכים משפטיים הנוגעים לתפקידיו, הכוללים את הסמכות להטיל עונשים. סמכותו של בית המשפט לבחון את החלטות הנשיא מוגבלת בהיקפה וחלה רק על התקפות עקיפות על חוקיות מעשיו. במקרה זה, הנשיא פעל במסגרת סמכויותיו ולא ביצע פגמים כלשהם המצדיקים התערבות שיפוטית. בית המשפט בחן גם את טענות העותרים לגופה של החלטת הנשיא ומצא אותן בלתי משכנעות. ראשית, סיווגם של המשיבים כ"אסירים ביטחוניים" לא השפיע על האפשרות להמתיק את עונשם. שנית, שיקול דעתו של הנשיא בפרקטיקה הרווחת של הפחתת עונש היה סביר ולא חרג משיקול דעתו. שלישית, בית המשפט דחה את טענת העותרים כי החלטת הנשיא אינה סבירה משום שהיא שונה ממקרה קודם בעל נסיבות דומות. המלצת הוועדה, אף שנלקחה בחשבון על ידי הנשיא, לא היוותה תנאי להחלטתו וכל פגם בה לא בהכרח יפגע בהחלטת הנשיא. בית המשפט גם לא מצא פגם משפטי בהליך הפחתת העונש הנובע מחוסר ההזדמנות של העותרים להציג את עמדתם בפני הוועדה, שכן הם לא מילאו אחר התנאים הקבועים בחוק זכויות נפגעי עבירה. בנוסף, התשתית העובדתית של המלצת הוועדה, שלטענת העותרים הייתה שגויה, אינה מהווה תרמית שתצדיק את ביטול החלטת הנשיא. לבסוף, אופייה המיוחד של סמכותה של הנשיאה להקל בעונשים והיקפה המצומצם של הביקורת השיפוטית הביאו לכך שלא הייתה עילה לבית המשפט להתערב במקרה זה. השופט דנציגר והשופט לוי הסכימו עם ההחלטה לדחות את העתירה.