ע"א 6097-09-18

תקציר

בתיק משפטי ארוך שנים הנוגע לשכונת גבעת עמל ב', נדרש בית המשפט לדון בפינוי תושבים, שהועברו אליה במקור על ידי מוסדות המדינה בסוף שנות הארבעים מסיבות ביטחוניות. בית משפט השלום בתל אביב-יפו, בפסיקתו הראשונית, הכיר בבעלות חברות הבנייה על הקרקע וקבע כי הן זכאיות לפנות את התושבים אך גם חייב פיצוי בגינם, תוך הכרה בהתחייבויות היסטוריות ל"דיור שקיל". משפחות רבות הגיעו להסכמי פשרה וקיבלו סכום כולל של 25.7 מיליון שקל. עם זאת, פניות הגיעו הן מצד הדיירים, שביקשו פיצוי גבוה יותר או יחידות דיור, והן מצד חברות הבנייה, בטענה כי אין צורך בפיצוי. פסק הדין בערעור הגדיר מחדש "דיור שקיל" כפיצוי כספי שווה ערך לשווי יחידת דיור. בית המשפט דחה תביעות שהתבססו על מחלוקות ייעוד וסוגיות של זכאות, ואישר כי הפיצוי צריך לשקף את ההבטחה המקורית שניתנה לתושבי 1961 או ליורשיהם. שווי הפיצוי לכל משפחה זכאית (עד 3 מיליון שקל) חושב כך שישווה לשווי יחידת דיור, בסך 42 מיליון שקל. הפיצוי הותנה בפינוי הנכס, תוך פיקוח וביצוע שנוהלו על ידי בית המשפט קמא. ההחלטה שמה דגש על כיבוד הסכמים היסטוריים תוך איזון בין האינטרס הציבורי בשמירה על החוק, ובסופו של דבר נועדה לפתור עשרות שנים של התדיינות משפטית באמצעות פתרונות פיצוי סבירים למשפחות הגרעין המקוריות שנפגעו מהפינוי.