עת"מ 13620-09-12

תקציר

העותרת ערערה על חיוב רטרואקטיבי בארנונה שהטיל המשיב בטענה שהוטל שלא כדין. המס המדובר נבע משומה מתוקנת של נכס העותר, אשר הגדילה את השטח הטעון ושינתה את סיווגו. בית המשפט לעניינים מנהליים פסק נגד העותר, ודחה את העתירה. בפסק הדין נקבע כי תפקידו של בית המשפט הוא להעריך את החלטת הרשות בדבר זרות, רלוונטיות וסבירות; ומצא כי החלטת הרשות הייתה סבירה, ללא פגמים המצדיקים ביטול. העותר הודה כי האישום החדש משקף בצורה מדויקת יותר את מציאות רכושו, ומרמז כי האישום הקודם היה שגוי. בעוד שהעותר טען כי החיוב הוא רטרואקטיבי ולכן אינו תקף, בית המשפט הכיר בכך שחיוב רטרואקטיבי אינו מוצדק בדרך כלל אלא אם כן מתקיימות נסיבות מיוחדות. העותר לא הביא ראיות לכך שהסתמך על השומה הקודמת, השגויה, במידה שתצדיק את פיטוריו מהחיוב הרטרואקטיבי. בית המשפט הדגיש כי העותר ידע או היה עליו לדעת על השינוי בשטח הנכס שלו ובסיווגו, וכי הימנעותו מליידע את המשיב במועד מצדיקה את המיסוי הרטרואקטיבי. זאת ועוד, בית המשפט איזן בין אינטרס העותר בסופיות ההחלטה לבין האינטרס הציבורי בקיום החוק, בקובעו כי האינטרס הציבורי גובר במקרה זה. בית המשפט ציין גם את שיקול דעתו של המשיב בקביעת מסגרת הזמן של החיוב הרטרואקטיבי, והגביל אותו לשלוש שנים, אשר הוכיח איזון ראוי בין אינטרסים אישיים ורשותיים. לבסוף, קבע בית המשפט כי החלטת המשיב הייתה סבירה, ללא פגמים, ויש לחייב הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הריבית. משכך, העתירה נדחתה, והעותר חויב לשלם למשיב הוצאות בסך 20,000 ₪.