בג"צ 1814/09

תקציר

התיק סובב סביב עתירה שהגישו בני זוג נשואים בבקשה לקבל פסק דין מבית הדין הרבני הגדול. העותר, שיוצג על ידי בא כוחו, ביקש לבטל פסק דין של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, שחייב את העותרת לקבל לאלתר גט (גט) מהמשיב 3. ההקשר הבסיסי עסק בנישואין בעייתיים עם טענות להתעללות רגשית, סכסוכים רכושיים והליכים משפטיים מקבילים בבית המשפט לענייני משפחה הקשורים למזונות וחלוקת רכוש. בית הדין הרבני האזורי, בפסק דינו מפברואר 2008, קיבל את תביעת הגירושין של המשיב 3, תוך שהוא מציין את התפרקות הנישואין הבלתי הפיכה ואת תביעותיה של העותרת למזונות לאחר הגירושין ולזכויות רכושיות. בית הדין הורה לעותרת לקבל את הגט לאלתר. בהמשך לכך, ערערה העותרת לבית הדין הרבני הגדול בטענה כי פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן ללא דיון מלא ומבלי להתחשב במחלתה ובענייניה הכלכליים. עם זאת, בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור, בקובעו כי העותרת לא הייתה מעוניינת בפיוס אלא ביקשה להתנות גירושין בתנאי שדרישותיה הרכושיות ייענו. בית המשפט קבע כי קיים בסיס הלכתי לחייב את העותרת להתגרש ודחה את ערעורה, אם כי נתן לה הזדמנות לפטור את עצמה מפסק הדין אם תסכים להתגרש במועד הראשון שנקבע. גם בקשתו הבאה של העותר לעיון חוזר נדחתה על ידי בית הדין הרבני הגדול. העתירה הנוכחית המונחת בפני בית המשפט מתמקדת בטענותיה של העותרת כי בית הדין הרבני האזורי חרג מסמכותו בכך שהתעלם מהיעדר עילה לחייבה להתגרש וכי הסכמתה, המושפעת מפגיעה נפשית, אינה צריכה להוות פקטור. עוד טענה כי בית המשפט התנהל מבלי לאפשר לה להציג ראיות ופגע בזכותה לשימוע הוגן, במיוחד נוכח מחלתו של בא כוחה. בנוסף, טענה המבקשת כי פסק הדין מיטיב עם המשיב 3, מציב אותה במצב כלכלי פגיע, וכי הוא מנהל קמפיין נקמני לביטול תשלומי מזונות. מנגד, המשיבה מס' 3 טענה כי אין להתערב בהחלטות בתי הדין הרבניים, וטענה כי העותרת קיבלה את יומה בבית המשפט ולא ניסתה לזמן עדים או להביא ראיות. הוא גם ערער על אפיון האירועים על ידי העותרת ועל הסתרתה מפסקי דין ושיחות מסוימות. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי אין להתערב בהחלטות בתי הדין הרבניים במקרה זה. היא הדגישה את היקף התערבותה המצומצם בעניינים אלה, המצויים בראש ובראשונה בסמכותם של בתי הדין הרבניים. בית המשפט מצא כי ניתנה לעותרת הזדמנות לטעון את טענותיה וכי החובה לתת גט מצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. התביעות בעניין מזונות וזכויות רכושיות נחשבו לסוגיות נגררות בנפרד מחובת הגירושין עצמה. לפיכך, העתירה נדחתה, ובכך חיזקה את פסיקת בתי הדין הרבניים. החלטת בית הדין אישרה מחדש את העילות המצומצמות להתערבות בפסקי דין של בתי הדין הדתיים, תוך הדגשת גבולות השיפוט בתיקי נישואין וגירושין.