בר"מ 5237/05

תקציר

פסק הדין המדובר קשור למחלוקת על החזר ערבות שהופקדה על ידי אזרחים זרים שנעצרו בישראל בשל שהייה בלתי חוקית בארץ. המשיבים, ששוחררו ממעצר עד להרחקתם מישראל, הפקידו 10,000 ₪ כל אחד כביטחון למילוי תנאי שחרורם, שכללו איסור כניסה ליהודה ושומרון. עם שובם לארץ האם ביקשו המשיבים החזר כספי הערבות, אך משרד הפנים סירב בטענה כי הפרו את תנאי שחרורם בכך שנכנסו ליהודה ושומרון. זאת, בהתבסס על מידע חסוי של שירות הביטחון הכללי. המשיבים הכחישו האשמה זו וביקשו לקבל בחזרה את כספם. התיק הגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר פסק לטובת המשיבים, וקבע כי מאחר שהביאו ראיות התומכות בטענתם כי לא הפרו את התנאים, על המדינה להציג ראיות שכנגד, דבר שלא עשתה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי אין די בראיות מנהליות וכי לא ניתן לחשוף את מקורות המידע של המדינה. בעקבות זאת הוחלט כי כספי המשיבים יוחזרו להם. אלא שהמדינה ערערה על החלטה זו, וטענה כי שגה בית המשפט בפסיקתו בכמה סעיפים: ראשית, בכך שדרש צו שיפוטי לחילוט הערבות, בעוד שדי היה בהחלטה מינהלית; שנית, המשיבים לא הלכו בדרך הפרוצדורלית הנכונה בכך שפנו תחילה לרשות המינהלית המוסמכת; ושלישית, בית המשפט לא נתן משקל ראוי לחומר החסוי. המדינה העלתה גם עניינים נוספים בעלי אופי עקרוני. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, נעתר בית המשפט לבקשת המדינה למתן רשות ערעור ודן בתיק לגופו. נמצא כי החלטת בית המשפט המחוזי נפלה פגם פרוצדורלי, שכן היה עליה להיבחן על ידי בית משפט מינהלי כביקורת שיפוטית על החלטת הרשות המוסמכת. יתר על כן, המשקל שניתן לחומר החסוי לא היה ראוי. החלטת בית המשפט המחוזי בוטלה אפוא. לבעלי הדין הומלץ לפתוח בהליך חדש בפני הממונה, שעל החלטתו ניתן יהיה לערער לבית המשפט לעניינים מנהליים, כאשר החומר החסוי יטופל בהתאם לנוהג הנהוג במשפט המנהלי. עוד הציע בית המשפט כי הצדדים ישקלו הסדר מוסכם, לפיו מחצית מהערבויות שבמחלוקת יחולטו, והמחצית השנייה תוחזר למשיבים, אך לא הוציא כל צו להוצאות בהתחשב בנסיבות.