דנ"א 1792/00

תקציר

דעת הרוב של השופטים מסכימה עם פסק דינו של השופט אנגלרד, לפיו תנאי תוכנית החיסכון הם חד משמעיים, וקובעים כי הריבית המשולמת למי שמושך מהתוכנית מחושבת על פי סכום הקרן הנומינלי ולא על פי סכום הקרן המשוער. פסק דינו של השופט אנגלרד, אליו מצטרפים גם השופטים מצא ואור, מציין אף הוא כי יש לפרש את התוכנית בכללותה, וכי ההטבות המוענקות למשתתפים, לרבות תנאים מועדפים לרכישת דירות, מהוות ערך כלכלי משמעותי בתמורה לשימוש המדינה בכסף. לטענתם, כוונת הצדדים הייתה להסכים לריבית נומינלית, כפי שהיה נהוג בעת תכנון התוכנית. גם הנשיא א' ברק מצטרף לפסק דינו של השופט אנגלרד ומוסיף כי החוזה, בפרשנות בכללותו, מוביל למסקנה כי הריבית היא נומינלית. ברק מדגיש כי אין הצדקה להחלת עקרון תום הלב במקרה זה, שכן החוזה ברור, ואין נסיבות חריגות המצדיקות את שינוי ההסכם. השופטת דורנר, לעומת זאת, חולקת על כך וסבורה כי יש לפרש את התוכנית כמשלמת ריבית על השווי הריאלי של קופות החיסכון. דורנר סבורה כי פירוש התוכנית לתשלום ריבית על הקרן הנומינלית יביא לתוצאה בלתי סבירה, ולמעשה ילווה כסף למדינה ללא כל תשואה כלכלית. לדעת דורנר, יש לבחון את תנאי התוכנית, לרבות הריבית, בנפרד, ולא כחלק מהתוכנית כולה. בסופו של דבר, פסק דין הרוב בתיק זה קובע כי יש לדחות את העתירה, והריבית המשולמת למי שמושך מתוכנית החיסכון מבוססת על סכום הקרן הנומינלי.