עת"מ 49951-05-14

תקציר

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של העותר על דחיית עתירתו מחמת שיהוי, אולם הורה להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לבחינת הטענה החלופית שהוצגה בעתירה. טענה חלופית זו נוגעת לשיהוי הליכי הגבייה המנהליים שננקטו נגד העותר. העותר טען כי תקופת ההתיישנות צריכה להיות שלוש שנים ולא שבע, וכי הליכי גביית החובות של המשיב לא צלחו ולכן אין לראות בהם הליכים יזומים. השופט פירט את הליכי הגבייה של ארבעה נכסים שפורטו בעתירה, והגיע למסקנה כי החוב לא התיישן וכי המשיב לא התמהמה בגבייתו. הם קבעו כי הליכי הגבייה היו בפועל והפעילו מחדש את שעון ההתיישנות. בנוסף, השופט לא מצא כל הצדקה לטענות העותר בדבר ויתור, שיהוי וסתירות במעשי המשיב. משנקבע כי חובותיה של העותרת לעירייה תקפים, קבע השופט כי המשיב אינו מנוע מגבייתו ופסק למשיב הוצאות בסך 6,000 ₪.