בג"צ 5309/18

תקציר

בעתירה נטען כי למשיבים – משרד הפנים והרשויות המקומיות – אין סמכות לגבש את אמות המידה לקביעת אגרות פינוי פסולת עסקית, שנכנסו לתוקף בשנת 2019 והחליפו את התקנים הקודמים משנת 2013. עוד טענו כי התקנים אינם סבירים וכי ניסוחם לקוי. התקנים המדוברים נועדו לקדם את עקרון המזהם משלם וכללו רכיב מיחזור, אשר תמרץ עסקים לעמוד בחובות המיחזור. העותרות, ובהן התאחדות המלונות, טענו כי התקנים צריכים להתחשב במספר האורחים בבתי המלון ולא במספר העובדים, וכי רכיב המיחזור הוא עונשי, נעדר תשתית עובדתית ולכן יש לבטלו. המדינה, לעומת זאת, הצדיקה את התקנים והדגישה את חשיבות העיקרון הסביבתי שביקשו ליישם. בית המשפט קבע כי למרות המטרות הסביבתיות הסבירות העומדות מאחורי התקנים, הם נוסחו באופן פגום וחסר תשתית עובדתית מספקת, במיוחד בכל הנוגע לרכיב המיחזור. בית המשפט מצא כי לרשויות יש סמכות להתחשב במיחזור בעת קביעת אגרות השלכת פסולת, כל עוד הוא אינו עונשי. בעוד שהתשתית העובדתית הנוכחית אינה מספקת, בית המשפט הציע כי ניתן להצדיק הפחתה של עד 20% בכמות הפסולת הבסיסית בגין אי עמידה בחובות המיחזור. יש לציין כי בית המשפט הדגיש כי התקנים הם הנחיות בלבד, ולרשויות המקומיות שיקול דעת להתאימם בעת ניסוח חוקי העזר. לפיכך, העתירה התקבלה בחלקה, ורכיב המיחזור בוטל. עם זאת, בית המשפט איפשר למשיבים להתאים את רכיב המיחזור על בסיס פסק הדין. השופט מזוז חלק על כך, וטען כי יש לדחות את העתירה בטרם עת, וכי בית המשפט אינו צריך לקבוע תעריף זמני לרכיב המיחזור. במקום זאת, על הרשויות המקומיות לקבוע את התעריף בתקנון.