ע"ע 1629-05-19

תקציר

הערעור שהגישו המועצה הדתית ומדינת ישראל, על החלטת בית המשפט המחוזי שהורה למועצה הדתית לשלם לרב עיר מענק בגין שנות שירות עודפות, נדחה. ראשית, בית המשפט דוחה את בקשת המשיבים למחוק סעיפים מסוימים מסיכומי המועצה ואת בקשתם לדחות על הסף את הערעור על הסף בשל שינוי לכאורה בחזית המועצה. בית המשפט קובע כי עמדת המועצה בערעור עולה בקנה אחד עם עמדתה בבית המשפט המחוזי, וכי לא נפגעו זכויותיו של המשיב כבעל דין. לגופו של ערעור מציין בית המשפט כי אין מחלוקת כי הרב הועסק על ידי המועצה וכי הוא זכאי למענק בגין שנות שירות עודפות מכוח המנהג. השאלה המרכזית היא האם יש לשלם את המענק עד גיל הפרישה של הרב או עד גיל 70, כפי שטענה המדינה. בית המשפט מדגיש כי סעיף 39(ו) לחוק הגמלאות, המסדיר את המענק בגין שנים עודפות, אינו כולל מגבלת גיל. עוד מובהר כי מטרת המענק היא לפצות עובדים בגין שנות עבודה שאינן מניבות קצבה בשל הגיעם לשיעור הפנסיה המרבי. בית הדין קובע כי עמדת המדינה מרמזת על אפליה קשה על רקע גיל ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונות יסוד של משפט העבודה. כמו כן, המדינה לא הצליחה להוכיח כי הנוהג מוגבל לתשלום המענק רק עד גיל 70. לפיכך, בית הדין מגיע למסקנה כי הרב זכאי למענק עד גיל פרישתו. בית המשפט דוחה גם את טענות המועצה בדבר הסתמכות, התנהגות בלתי הולמת ושיעור ההוצאות. לבסוף, בית המשפט מורה למדינה לשלם למשיב את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין של המשיב, תוך שהוא מסרב להטיל הוצאות כלשהן על המועצה נוכח ההוצאות המשפטיות שנגרמו לה בבית המשפט המחוזי.