ב"ל 12104-04-20

תקציר

המוסד לביטוח לאומי (הנתבע) שלל את מעמד התושבות של התובעים, מה שהוביל אותם לערער. השאלה המרכזית היא האם התובעים, שהם אזרחים פלסטינים שנולדו באזור חברון, שמרו על תושבותם בישראל. התובעים הציגו ראיות שונות, לרבות תעודות והסכמי שכירות, המעידים על מגוריהם בישראל. יש להם גם אישור קבוע ותעודות זהות. מנגד, מחקירת הנתבע עולה כי לתובעים בית בכפר יטא והציע להם להתגורר בו דרך קבע. בית הדין הארצי, לאחר שבחן את הראיות ושקל את נטל ההוכחה, פסק לטובת התובעים. נמצא כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה כי מקום מגוריהם של התובעים השתנה. בית המשפט הכיר בכך שלתובעים קשרי משפחה באזור חברון, אך קבע כי אין בכך כדי לנתק את קשריהם עם ישראל. תחת זאת, הראיות הראו כי התובעים התגוררו בישראל כעשרים שנה, ומרכז חייהם נמצא שם. בית המשפט הדגיש כי נטל ההוכחה מוטל על הצד הטוען לשינוי במרכז חייו של המוטב. במקרה דנן, הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי מרכז חייהם של התובעים התרחק מישראל. בנוסף, בית המשפט הכיר בכך שילדי התובעים הלומדים בבתי ספר ביטא אינם מעידים בהכרח על שינוי תושבות, במיוחד לאור קשריה ארוכי השנים של המשפחה באזור. ככלל, הגיע בית המשפט למסקנה כי תושבותם של התובעים בישראל נותרה על כנה, והחלטת הנתבע לבטלה לא הייתה מוצדקת. משכך, הורה בית המשפט לנתבעת להשיב לתובעים מעמד תושבות ולכסות את הוצאותיהם המשפטיות.