בר"מ 1245/15

תקציר

בית המשפט הביע צער על כך שהצדדים לא הצליחו להגיע לפשרה למרות מאמצים ומשאבים רבים שהושקעו. לאחר שהניסיונות נכשלו, בית המשפט המשיך לקבל החלטה. הם בחנו את תחולת פסקי הדין בבר יהודה ובדירות היוקרה במקרה זה, ובסופו של דבר החליטו שלא להחיל את בר יהודה רטרואקטיבית למרות טענותיה של נווה שוסטר. הסתמכותה של נווה שוסטר על פטורים מהיטל השבחה הוגדרה כבלתי מהותית, ושיקולי צדק חלוקתי תמכו בדרישה מהיזמים לשלם בתקופת הפיתוח. פסק הדין בעניין דירות יוקרה קבע כי חוזים המטילים חובות שלא כדין או מעניקים פטורים אינם תקפים על פי עקרונות בסיסיים של המשפט הציבורי. החוזה המדובר משנת 2003 נחשב קלאסי להחלת פסק דין זה בשל חריגות מהחוק, לרבות פטור מתשלום היטל השבחה והטלת הוצאות פארק בלתי מוצדקות על נווה שוסטר. בעוד הוועדה המקומית טענה לאי חוקיות החוזה, בית המשפט מצא כי ההיסטוריה הפרוצדורלית מצדיקה התייחסות לפסיקת דירות היוקרה. התוצאה נטתה לכיוון קיום החוזה בשל ביצועו ומימושו ארוך השנים על ידי שני הצדדים. בית המשפט איזן בין הרתעה לבין טיפוח חוזים בלתי חוקיים והשגת הוגנות, תוך הכרה בתפקידן של הרשויות המקומיות. למרות שהכיר באי חוקיות החוזה, החליט בית המשפט שלא לבטל לחלוטין או להשיב את עצמו בשל ביצוע מהותי של התחייבויות על ידי כל הצדדים לאורך זמן. משכך, נווה שוסטר לא נדרשה לשלם את היטל ההשבחה המבוקש, דבר שהביא לדחיית הערעור תוך הבטחת נשיאה של הצדדים בהוצאותיהם.