ע"א 6886/18

תקציר

פסק הדין הנדון קשור לתביעת פיצויים בגין שלוש חלקות קרקע שהיו לכאורה בבעלותו של אביהם המנוח של המערערים. המדינה טענה כי יש לדחות את התביעה בגין שתיים מהחלקות מחמת התיישנות. החלקות המדוברות סווגו כנכסי נפקדים לאחר שבעליהן עזבו אותן במלחמת העצמאות ועברו לשטח האויב; לאחר מכן הם הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. בשנת 1995 הונפקה תעודת שחרור על תמורת החלקות, והובהר כי אין אפשרות להעניק קרקע חלופית תמורת החלקות. לטענת המדינה, לא הייתה כל פנייה נוספת מצד היורשים עד להגשת התביעה בשנת 2016. בית משפט קמא קיבל את טענת המדינה בדבר תקופת ההתיישנות, והמערערים ערערו על החלטה זו. המערערים טענו כי למנוח זכות חדשה לקבל תמורה כספית בגין החלקות בעקבות תעודת השחרור, וכי אין לשלול זכות זו בחוק ההתיישנות בשל קיומה של "נאמנות קונסטרוקטיבית". המשיבים, לעומת זאת, טענו כי תכליות חוק ההתיישנות מתקיימות במקרה זה, וכי אין בסיס לתביעת נאמנות קונסטרוקטיבית ללא קשר חוזי. בית המשפט, לאחר ששקל את הטענות, דחה את הערעור והסכים עם ממצאיו של בית משפט קמא. נפסק כי זכותו של המנוח לקבל תמורה עבור החלקות כפופה לתקופת התיישנות ופקעה שבע שנים לאחר הוצאת תעודת השחרור. בית המשפט הסכים גם עם דחיית טענת הנאמנות הקונסטרוקטיבית, שכן לא התקיימו יחסים חוזיים, וההחלטה להנפיק את תעודת השחרור הייתה הפעלת סמכות שלטונית. מאחר שממצאי העובדות תמכו במסקנה המשפטית, ולא נפלה טעות משפטית, נדחה הערעור.