ע"א 583/89

תקציר

הערעור התקבל, וקבע כי האירוע המדובר נחשב ל"תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים שקדם לתיקון. על פי הפסיקה, תאונות המתרחשות במהלך תיקוני רכב, כמו במקרה הנוכחי, נחשבות לתאונות דרכים. המערערת הייתה זכאית אפוא לפיצוי מהמשיבים בגין הנזקים שנגרמו לה. בית המשפט אישר את הסכומים שנקבעו בתחילה הן לנזקים ממוניים והן לנזקים לא ממוניים, ולא מצא סיבה לתקן הערכות שווי אלה. המערער טען לפיצוי לא ממוני גבוה יותר על בסיס דרגת נכות של 5%, והציע חישוב המבוסס על 10% כפי שנקבע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים; עם זאת, בית המשפט לא חויב לתבוע פיצוי מקסימלי, ובכך אישר את סבירות פסיקתם המקורית. נקודת מחלוקת אחת הוכרעה לטובת המערערת: בית המשפט ניכה תחילה 8,521 ש"ח עבור פנסיה מוסדית, סכום שנוי במחלוקת בשל היעדר הוכחות ומסמכים בלתי מורשים שהוגשו על ידי המשיבים. הניכוי הנכון נקבע על 7,775 ₪. משכך, חויבו המשיבים לפצות את המערערת בסכום כולל של 15,575 ₪, שכלל התאמות בגין השתכרות עבר, כושר השתכרות עתידי ונזקים לא ממוניים לאחר ניכוי פנסיה. בנוסף, בוטלה חבותה של המערערת בהוצאות המשיבים, והמשיבים חויבו בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות, בסך 5,000 ₪ ליום. השופטים א' ברק וש' לוין הצטרפו לפסק הדין שניתן על ידי השופט אור, והדגישו כי הגדרת "תאונת דרכים" כוללת כיום תרחישי תיקון רכב, ובכך מצמצמת כל עמימות עתידית במקרים דומים. פסק הדין ניתן ביום 9.5.91.