ע"א 5323/90

תקציר

המערערת והמשיבים התקשרו בהסכם מכר לבניין הכולל ארבע דירות, כאשר בכוונת המערערת לפנות את הדייר המוגן המתגורר באחת מהן. המערער תבע בבית המשפט המחוזי כי ההסכם ייכפה והנכס יירשם על שמו, תוך שהוא מציע לשלם למשיבים סכום נקוב או סכום שדרש על ידם, תוך השארת תביעותיהם פתוחות. בית המשפט הורה למשיבים לפנות את הנכס ולרשום את הזכויות על שם המערערת עם קבלת הסכום המבוקש, וכן הורה למערערת להעמיד ערבות בנקאית כפיצוי, אולם שני הצדדים היו חופשיים להתדיין בתביעות כספיות בנפרד. המערער לא התייצב בטאבו להשלמת ההעברה, ולאחר שנתן לו זמן נוסף, ביטלו המשיבים את החוזה ועתרו להכרזה על ביטולו, אותה אישר בית המשפט המחוזי. המערערת ערערה לבית המשפט העליון פעמיים, תחילה על פסק הדין הראשוני של בית המשפט המחוזי ולאחר מכן על פסק הדין שקיבל את עתירת המשיבים לביטול החוזה. בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים, בקובעו כי אי עמידתו של המערער והתעלמותו מפסק הדין הראשוני, יחד עם סירובו לשלם את הסכום המוסכם, מהווים הפרה יסודית, המזכה את המשיבים לבטל את החוזה. עוד קבע בית המשפט כי עילת הביטול של המשיבים לא אוחדה עם פסק הדין הראשוני, שכן המערערת דרשה את אכיפת ההסכם, ופסק דין לאכיפה אינו מבטל קשר חוזי. יתר על כן, גם אם נבלעה עילת התביעה של המשיבים, הרי שהפרתו של המערער לאחר מכן מקימה עילת ביטול חדשה. לפיכך, נדחו הערעורים תוך פסיקת הוצאות שנפסקו למשיבים.