ע"א 1920/99

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעור. ההחלטה מבוססת על העיקרון לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, והשופט לא מצא נסיבות מיוחדות במקרה זה המצדיקות סטייה מעיקרון זה. אשר לחובת הזהירות, מצא בית המשפט כי קיימת במקרה זה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כאחד. בעוד שרכיבה על סוס כרוכה במידה מסוימת של סיכון, ואין חובת זהירות מפני סיכונים סבירים, בית המשפט סבר כי הסיכון במקרה זה - של קטין חסר ניסיון הרוכב על סוס ללא ציוד בטיחות מתאים - אינו סביר. עוד קבע בית המשפט כי טענת המערערים כי התנהגותם עולה בקנה אחד עם הנורמות של בעלי חוות סוסים אחרים אינה הגנה תקפה. יתר על כן, בית המשפט קבע כי לא ניתן להטיל על המשיבה, ילדה בת 12, אחריות לאשמה תורמת, ושיקול דעתה המוגבל וחוסר ניסיונה עם סוסים גרמו לכך שלא הייתה מודעת לסכנות הכרוכות בכך. השופטת גם בחרה שלא להתערב בנכות הרפואית שנקבעה למשיבה ובפיצוי שנפסק לה, שכן לא היה יסוד להאמין שהמסקנות אינן נכונות. לבסוף, הורה בית המשפט למערערים לשאת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין, שהסתכמו בכ-25,000 ₪, כולל מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין.