עמ"נ 119/06

תקציר

עיריית תל אביב-יפו ובעל נכס (המערערת) היו מעורבים במחלוקת משפטית בנוגע לחובתה של המערערת בתשלום ארנונה, מסי מים ואגרות אחרות בגין מספר יחידות בבניין. המערערת טענה כי חלק מהיחידות אינן ראויות לשימוש ולכן פטורות ממס. התיק הסתיים בהסכם פשרה בשנת 2001, אשר נתן תוקף לחוב הכספי של המערערת עד למועד זה וקבע כי היחידות שאינן ראויות לשימוש יהיו פטורות ממס כל עוד מצבן לא ישתנה. עם זאת, העירייה החלה לגבות מהמערערת מיסים בגין יחידות אלה החל מהמחצית השנייה של שנת 2004 ואילך. המערער התנגד והגיש ערר לוועדת הערר לארנונה של העירייה, אשר נדחה. לאחר מכן הגישה המערערת ערעור נוסף, בטענה כי הסכם הפשרה מחייב וכי היחידות אינן ראויות לשימוש, ומכאן שהוא פוטר אותן מארנונה. העירייה טענה כי הפטור הקודם היה לתקופה סבירה בלבד וכי המערערת לא הביאה ראיות מתי בכוונתה לשנות את מצבו של הנכס. בית המשפט פסק לטובת העירייה, בקובעו כי הסכם הפשרה אינו מכסה את התקופה שלאחר 1.1.2001, ולכן פעולות העירייה לא היו בניגוד לפסק הדין. המסמך המתווה את הפטור, תוך הכרה בכך שהיחידות אינן ראויות לשימוש, לא חייב את העירייה לפטור תמידי ממסים. יתר על כן, בית המשפט פירש את הפקודה הרלוונטית, סעיף 330 לפקודת העיריות, כפוטרת נכסים מארנונה רק כאשר הם ניזוקו קשות או נהרסו, ולא רק שאינם ראויים לשימוש. מאחר שהמערערת לא הביאה כל ראיה להיקף הנזק שנגרם ליחידות, ואכן התכוונה לשפץ אותן, דחה בית המשפט את הערעור וחייב את המערערת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לעירייה.