עת"מ 19803-08-17

תקציר

העתירה שבפני בית המשפט ביקשה לערער על קביעתה של רשות ניירות ערך כי שירות פיננסי מסוים, המכונה השירות השני, המוצע על ידי העותר, מהווה מכשיר פיננסי הטעון רישיון לפעול על פי הדין הישראלי. העותרת טענה כי אין לסווג את השירות השני כמכשיר פיננסי ולכן אין צורך ברישיון. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב פרשנות המונח "מכשיר פיננסי" כהגדרתו בחוק. בית המשפט קבע כי לשון ההגדרה אינה ברורה בהקשר זה ולכן פנה לפרשנות תכליתית. לאחר בחינת מאפייניו של מכשיר פיננסי, והשוואתם למאפייני השירות השני, מצא בית המשפט כי אכן יש לסווג את השירות השני כמכשיר פיננסי. בהגיעו למסקנה זו, קבע בית המשפט כי השירות השני התאפיין ברמת סיכון גבוהה יחסית, היעדר סליקה והעברה מיידית במעין המטבעות הנסחרים, ודומה יותר להסכם נגזר מאשר לעסקת ספוט. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי העותרת לא הוכיחה כי רכשה בפועל את המטבעות אותם התיימרה לרכוש עבור לקוחותיה, דבר שהגדיל את הסיכונים הכרוכים בשירות השני. לבסוף, בית המשפט מצא כי ההיגיון המסחרי מאחורי השירות השני היה זה של הימור על שינוי ערך המטבעות, ולא זה של עסקת המרה פשוטה. לפיכך, דחה בית המשפט את העתירה וקבע כי העותרת זקוקה לרישיון להפעלת השירות השני.