בג"צ 2209/13

תקציר

העתירה בפני בית המשפט מעלה את השאלה האם אדם זכאי לקבל הן קצבת שאירים והן קצבת נכות מעבודה לאותה תקופה לפי חוק הביטוח הלאומי, או שמא עליו לבחור זו או אחרת. בית הדין פותח בציון התערבותו המוגבלת בפסיקות בית הדין הארצי לעבודה, למעט במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית. לשאלה שהוצגה במקרה זה, בדבר פרשנותו של סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי, השלכות רחבות היקף והיא לא נדונה בעבר על ידי בית המשפט. נקודת המוצא לפרשנות חוק היא לשונו, ועל בית המשפט לשאוף להרמוניה פרשנית בין הוראות שונות של אותו חוק. חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי שמטרתו להבטיח רמת חיים בסיסית לתושבים הזכאים. פרשנותו מחייבת רגישות למטרותיו החברתיות, וכל ספק ייפתר לטובת המבוטח. סעיף 320 לחוק מתווה את העיקרון הכללי לפיו כפל קצבאות או פנסיה אסור, כאשר חריגות אפשריות רק במקרים מסוימים. מאחר שהחריגים הספציפיים לכלל זה אינם חלים על המקרה הנוכחי, הדיון מתמקד בשאלה האם החוק מרמז על כוונה לשלם הן את קצבת השאירים והן את קצבת הנכות מהעבודה. בית המשפט קובע כי סעיף 320(ד) לחוק קובע באופן ברור כי קצבת נכות מעבודה וקצבת שאירים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ועל המבוטח לבחור באחת מהן. בית המשפט מפרש את תקוותו של העותר לקבלת שתי הקצבאות על יסוד הביטוי "לפי העניין" שבסעיף 320(ד) כבלתי נתמכת. בנוסף, תכליתו של חוק הביטוח הלאומי אינה עולה בקנה אחד עם גישת העותר. החוק נועד לספק רשת ביטחון סוציאלית ולהרחיב את מעגל הזכאים להטבות, גם אם המשמעות היא צמצום סכום התמיכה הניתן לכל אדם. הכלל נגד כפל הטבות משקף את ניסיונו של המחוקק לחלק משאבים מוגבלים בין הנזקקים. בית הדין מכיר בכך שלקצבת הנכות מעבודה יש כמה מאפיינים ביטוחיים, אך אין בכך לבדו כדי להצדיק החרגתה מהכלל נגד כפל קצבאות. הן קצבת השאירים והן קצבת הנכות מעבודה נועדו לשמש תחליף להכנסה השוטפת ולהגן על הפרט מפני מצוקה כלכלית. לפיכך, בית המשפט מגיע למסקנה כי סעיף 320(ג)(1) לחוק, האוסר על כפל קצבאות לתקופה אחת, חל במקרה זה. השלילה המפורשת של כפל פנסיות בסעיף 320(ד) והתכליות החברתיות והתקציביות של החוק תומכות במסקנה זו. זאת ועוד, ניתוח המקרים הקודמים והוראות החוק על ידי בית המשפט מצביע על כך שיש לפרש את החריג הכללי לכלל כפל הקצבאות באופן מצמצם ולהחיל אותו רק במקרים בהם הקצבאות הן בעלות מאפיינים ספציפיים ומיוחדים או משרתות צרכים שונים לחלוטין. לפיכך, בית המשפט מחליט לבטל את הצו המותנה ולדחות את העתירה, מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים בשל אופייה העקרוני של השאלה הנדונה.