ע"פ 27244-08-12

תקציר

מדובר בשני שוטרים שהורשעו בגרימת מוות ברשלנות ונגזרו עליהם 30 חודשי מאסר בפועל ועוד ארבעה חודשי מאסר על תנאי. המנוח היה אדם ששהה בישראל שלא כדין והיה מעורב בתאונת דרכים. הוא נלקח למעצר משטרתי לצורך זיהוי, אך מכיוון שלא ניתן היה לזהותו והוא נזקק לטיפול רפואי, ניסתה המשטרה להעבירו למקום שיוכל לספק לו השגחה רפואית. אולם, בשל נסיבות שונות, המשטרה לא הצליחה למצוא מקום כזה והחליטה לשחררו. שני המערערים, שהיו אחראים לטיפול במנוח בתחנת המשטרה, קיבלו החלטה להותירו בצד הדרך בלילה, מתוך הנחה שיימצא על ידי עוברי אורח. המנוח היה במצב פגיע; הוא היה יחף, לבש בגדי בית חולים והיה מחובר אליו קטטר שתן. הוא גם לא היה מסוגל ללכת ללא עזרה והתקשה לתקשר. השוטרים היו מודעים למצבו אך עדיין השאירו אותו ללא השגחה, מה שהוביל למותו מהתייבשות. עיקר טענותיהם של המערערים התמקדו בערעור על ממצאי קביעות עובדתיות ומהימנות של בית משפט קמא, שבדרך כלל קשה לבטלן בערעור. בית המשפט מצא כי התנהגותם של נושאי המשרה מהווה רשלנות, שכן הם הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי המנוח והיה עליהם לצפות את האפשרות לתוצאה. הקצינים טענו כי פעלו על פי הוראות הממונים עליהם והעלו את הגנת ההצדקה, אך בית המשפט קבע כי ההוראות אינן כפי שנטען ובכל מקרה אין להישמע לפקודה בלתי חוקית. בית המשפט דחה גם את טענת האכיפה הבררנית, וקבע כי ההחלטה שלא להעמיד לדין מעורבים אחרים הייתה סבירה. באשר לעונש, הסכים ערכאת הערעור עם קביעתו של בית משפט קמא בדבר אחריותם של המערערים, אך ראה הפחתה לאור היעדר נוהל ברור במשטרה לטיפול במצבים אלה, ברישומם הנקי של המערערים ובנסיבותיהם האישיות. בסופו של דבר החליט בית המשפט להפחית את תקופת המאסר ל-21 חודשים.