ע"א 6291/95

תקציר

במקרה זה התקשרה המערערת בחוזה עם משרד הבינוי והשיכון לבניית יחידות דיור במודיעין. סוגיה משפטית מרכזית התעוררה בנוגע לסעיף בתוכנית המתאר המקומית שהגביל את היכולת להעניק הקלות, וקבע כי כל גידול ביחידות הדיור יהווה סטייה משמעותית מהתוכנית. המערערת ערערה על סעיף זה בבית המשפט המחוזי בטענה שהוא הוקם ללא סמכות, ובית המשפט דחה את התביעה, תוך שהוא תומך בסמכותה של רשות התכנון להגביל את סמכותה למתן הקלות. בית המשפט העליון קיבל את הערעור, ובחן האם מדובר בהפעלת סמכות תקפה לפי סעיף 63(7) לחוק התכנון והבניה. דעת הרוב קבעה כי הסעיף חורג מסמכותו, שכן הסמכות להגדיר חריגות משמעותיות נתונה לשר הפנים ולא לגופי התכנון המקומיים. בנוסף, בית המשפט הצביע על הצורך בגמישות במסגרת התכנון כדי לאפשר שינויים בלתי צפויים או מקרים מיוחדים. למרות הביקורת על נוהלי ההקלות, החוק עדיין מאפשר בקשות כאלה, וגופי התכנון נקראו לטפל בהן בשיקול דעת ולא להגביל אותן לחלוטין. בסופו של דבר, בית המשפט העליון מצא את הסעיף המגביל חסר תוקף, והדגיש כי רשויות התכנון אינן צריכות למנוע בקשות להקלות על הסף כדי לשמור על הגמישות הנדרשת ולשמור על שלטון החוק. פסק הדין ניתן ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט טירקל, שסבר כי פרשנויות שונות עשויות לחול.