ע"פ 56/51

תקציר

המערערים, יעקב ויצחק מזרחי, הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ברצח בכוונה תחילה ונידונו למוות ולמעצר, בהתאמה. סנגורו של יעקב טען כי בית המשפט היה צריך להפריד בין הדיונים בין שני הנאשמים וכי יסוד המחשבה המוקדמת לא הוכח. סנגורו של יצחק טען כי אין ראיות לתוכנית מוכנה מראש לרצח, וגם אין ראיות לכך שיצחק ידע עליה. השופטים דחו את הערעורים ואישרו את ההרשעות וגזרי הדין. רוב השופטים הסכימו כי המשפט המשותף לא גרם עוול ליעקב, וכי יש די ראיות כדי להרשיע את שני המערערים. השופט זילברג קבע כי צדק בית המשפט כשסירב לבקשת עורך דינו של יעקב להפרדת דיונים, שכן לא די בסכנת הסתבכות נפשית כדי לחייב הפרדה. עוד קבע השופט זילברג כי הראיות תומכות במסקנה של תוכנית רצח בכוונה תחילה וכי הרשעתו של יעקב לא הסתמכה על הימנעותו מלהעיד. השופט אולשן הסכים עם מסקנתו של השופט זילברג בערעורו של יעקב, אך חלק על החלטת הרוב בסוגיית הפרדת הדיון. השופט אולשן טען כי פרשנות הרוב לחוק הרלוונטי שגויה, אך אין בה משום עיוות דין במקרה זה, שכן הרשעתו של יעקב לא הסתמכה על העדות שבמחלוקת. באשר לערעורו של יצחק, קבע השופט אולשן כי די בראיות כדי להרשיעו במספר עבירות אך לא ברצח, שכן התביעה לא הוכיחה די הצורך את ידיעתו והשתתפותו הפעילה ברצח. השופט זוהר הסכים עם השופט אולשן כי לא הוכח תכנון מוקדם למי מהאחים. היא קבעה כי הרשעתו של יצחק ברצח על ידי בית המשפט התבססה על ספקולציות וניחושים, והראיות לא הוכיחו די הצורך את נוכחותו בזירת הפשע או את ידיעתו עליה. השופט זוהר הגיע למסקנה כי הראיות תומכות בהרשעתו של יצחק בחטיפה לשם מאסר, כליאת שלא כדין, שוד ושותפות לרצח, אך לא ברצח עצמו.