דב"ע ל/15 - 3

תקציר

פסק הדין עוסק בערעור של אישה שעבדה בבית המסחר לרהיטים "במבינו" במשך כמעט חמש שנים. לאחר שיצאה לחופשה בלתי רשמית לצורך טיפול בנכדתה, מצאה המערערת כי לוח הזמנים שלה צומצם משישה ימים לשלושה ימים בשבוע, שתואר תחילה כהסדר זמני אך בהמשך שונה לבלתי מוגבל. משלא הייתה מרוצה משינוי זה, התפטרה המערערת ותבעה מהמשיבים פיצויי פיטורים, בנימוק של הרעה משמעותית בתנאי עבודתה. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את טענתה, וביקש מהמערערת לערער. ועדת הערר הסכימה עם המערערת כי הפחתת ימי העבודה למחצית מימי העבודה שהועסקו בעבר מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה. עוד מצאו כי המערערת לא נחפזה יתר על המידה בתשובתה, שכן ניסתה לפתור את הסוגיה באמצעות דיון והתפטרה רק לאחר שפניותיה למעסיקיה לא צלחו. עם זאת, הפאנל דחה את תביעתה לתשלום במקום הודעה מוקדמת, שכן לא מדובר בפיטורים אלא בהתפטרות, וזכות כזו לא נקבעה בחוק פיצויי פיטורים. המשיבים חויבו לשלם למערערת פיצויי פיטורים שחושבו לפי שכר של שבועיים עבור כל שנת עבודה, בתוספת ריבית מיום הגשת התביעה, וכן הוצאות משפט ואגרה שנדחתה מתיק בית הדין האזורי. הסכום הסתכם ב-754 לירות בתוספת ריבית של 11% מינואר 1970 ו-200 לירות בהוצאות משפט עבור שתי הערכאות. כן חויבו המשיבים לשלם לאוצר אגרה נדחית בסך 59 לירות מבית המשפט המחוזי ו-100 לירות מבית הדין לערעורים. הערעור התקבל אפוא באופן חלקי, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל.