ע"א 1720/03

תקציר

הערעור הוא על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה, המורה לאגודת בתי כנסת לפנות את המבנה שהיא שוכרת בתוך 12 חודשים. האגודה טענה כי פסק דינו של בית משפט קמא התבסס על מספר טעויות. ראשית, המבנה לא הושכר למגורים אלא לבית כנסת בלבד, ולכן, על פי חוק הגנת הדייר, יש להכיר בבניו של הדייר המקורי כדיירים הנוכחיים. שנית, ההיתר שניתן בחוזה להפעלת בית כנסת היה כרוך בהסכמה כי המתפללים יקימו עמותה, והשינויים שנעשו במבנה נעשו בהסכמת המשכיר, או לכל הפחות היוו מימוש זכות בחוסר תום לב מצד המשכיר כפי שהיו לצורך ניהול בית כנסת. שלישית, ידיעתו של בעל הבית כי המתפללים מאורגנים כאגודה היוותה הסכמה כי האגודה תהיה השוכרת. המשיב טען, לעומת זאת, כי יש להתעלם מהטענות שלא הועלו בפני בית משפט קמא, וכי תביעת הפינוי הוגשה בתום לב. השופטים הסכימו עם טענות המערער ופסקו לטובתם. הם הדגישו כי חוזה השכירות של המבנה היה למטרות שאינן למגורים וכי מטרת ההשכרה הייתה להפעיל בית כנסת. כן הוכרו השינויים שנעשו במבנה, וצוין כי המשיב ויתר על זכותו לתבוע אותם כעילה לפינוי. יתר על כן, השופטים הסכימו כי התנהגותו של המשיב מרמזת על חוסר תום לב, שכן לדעתם תביעת הפינוי הונעה מהרצון למכור את הבניין. בסופו של דבר ביטלו השופטים את פסק דינו של בית משפט קמא וקבעו כי בניו של הדייר המקורי הם הדיירים החוקיים, ובכך זיכו אותם להמשיך ולנהל את בית הכנסת בבניין. המשיב חויב לשלם את הוצאותיו של המערער.