ע"א 30/92

תקציר

פסק הדין הנדון קשור לסכסוך רכושי שמקורו בצוואה מיום 19.12.71, אשר כללה סעיף מגביל שקבע המנוח בנוגע למכירה או השכרה של דירה שירשו המערערים. המערערים ניסו בעבר לבטל את ההגבלה בשנים 1974 ו-1990, אך שני הניסיונות נכשלו. פסק דין זה מתייחס לניסיון השלישי לערער על הצוואה, שם טענו המערערים כי חלוף הזמן והמשך שהותם מחוץ לישראל מצדיקים את ביטול הסעיף המגביל מטעמים של תקנת הציבור. בית המשפט העליון קבע כי חלוף הזמן לבדו אינו סיבה מספקת לתיקון הצוואה. עוד קבע בית המשפט כי הסעיף המגביל אינו מוגבל בזמן ואינו מהווה הוראה שנעשתה בשל טעות. כמו כן, דן בית המשפט ברעיון תקנת הציבור בדיני הירושה, תוך הדגשת חשיבות קיום הכוונות המובעות בצוואה. בית המשפט קבע כי צורך חברתי כללי בדיור אינו יכול להצדיק שינוי רצונו של המנוח וכי הסעיף הנדון, שהגביל את סחירות הדירה, אינו נוגד את תקנת הציבור. כן נדון האיזון שקובע החוק בין כוחו של המנוח לבין אינטרסים אחרים, כאשר בית המשפט ציין כי בקשת המערערים להגביל את חופש הפיקוד לתקופה ממושכת אינה עולה בקנה אחד עם איזון זה. בסופו של דבר נדחה הערעור, והמערערים חויבו בהוצאות המשיב.