ע"א 401/66

תקציר

במקרה זה עסק בית המשפט העליון בסוגיות משפטיות מורכבות סביב הסכם גירושין בין המערערת למשיב, שנישאו בשנת 1962. זמן קצר לאחר הנישואין התעוררה מתיחות, שהובילה לניסוח הסכם גירושין בנובמבר 1963. הסכם זה קבע כי כל צד המפר את תנאיו חייב לפצות את הצד השני על הפסדים או נזקים. המערערת הגישה תביעת גירושין ותבעה מזונות מבית הדין הרבני, אך בהמשך משכה את תביעתה שם והגישה תביעה לבית המשפט המחוזי למזונות, או לחילופין פיצויים בגין הפרת הסכם הגירושין. לאחר מכן הכריז עליה בית הדין הרבני כמורדת לבקשת המשיב. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, קבע כי אין לה סמכות שיפוט, בקובעו כי בא כוח המערער התרשל בתביעת המזונות בכך שלא התייחס אליה בטיעוניו האחרונים. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וחיזק את העיקרון לפיו תביעות שלא נטענו בסיכומים נחשבות להזנחה. זאת ועוד, בית המשפט העליון הבהיר כי עניינים הנוגעים להפרת הסכמי גירושין מצויים בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני בשל אופיים הייחודי, הקושר אותם באופן מהותי לענייני המעמד האישי ודיני הנישואין החלים על זוגות יהודים. בית המשפט הדגיש כי הסכמים כאלה אינם נחשבים כחוזים ממוניים במובן המסורתי וכי אכיפתם באמצעות בתי משפט אזרחיים עלולה לסתור את תקנת הציבור המקובלת ואת הדין הדתי בכל הנוגע לנישואין וגירושין. פסק הדין ממחיש את המתחים בין המסגרות המשפטיות האזרחיות והדתיות בישראל, בפרט בסוגיות של מעמד אישי כמו נישואין וגירושין, ומדגיש את סמכותו הכוללת של בית הדין הרבני בתחומים אלה.